<h1>רבינו אברהם מן ההר</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מגילה נקראת וכו'. פעמים בזה ופעמים בזה, כדמפרש [לקמן. לא פחות ולא יתר. לא פחות מי"א] ולא יתר מט"ו באדר. מימות יהושע. אמרינן בירושלמי [פ"א ה"א] כדי לחלוק כבוד לא"י... וכתב הר"ם [הל' מגילה פ"א ה"ה] ולמה תלו הדבר בימי יהושע, כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה באותו הזמן, כדי שיהיו [קוראין] כבני שושן, ויחשבו כאילו הם כרכין מוקפין, אע"פ שהם עתה חרבין הואיל והיו מוקפין [בימי יהושע ויהיה] זכרון לארץ ישראל בנס זה ע"כ. אלא שהכפרים השתא מפרש היאך קורין. [מקדימי] ליום הכניסה. ליום שהם מתכנסין והיינו בשני ובחמישי, נתנו חכמים להם רשות להקדים קריאתה ביום הכניסה. ופירש רבינו שלמה, שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט בשני ובחמישי לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי בתקנת עזרא, ובני הכפרים אינן בקיאין בכך לקרות, והם צריכים לבני עיירות שיקראוה להם, ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא בי"ד. ופירש יום הכניסה הוא בי"ג באדר או בי"ב או בי"ד, כדמפרש חל להיות י"ד באדר. והר"ם [פ"א ה"ו] פירש שבני כפרים קורין במקומן ופירש כניסה, שמתוך שהם קהל מועט אינן מתכנסין לבוא בבית הכנסת במקומם אלא בשני ובחמישי שקורין בתורה הקילו להם חכמים שלא יטרחו להתכנס פעם אחרת לקרות המגילה, ויקראו אותה ביום הכניסה. אבל במקום שאין מתכנסין בני הכפרים ביום הכניסה לקרות בתורה, זהו שאמר ר' יהודה במשנתינו אימתי וכו' [שאין] מתכנסין בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה. ושיטה [זו מסתייעת בפ"ק דיבמות (י"ד ע"א)] דמקשה הא דמגילה נקראת אלא תעשו מצוות אגודות אגודות, ושני [ה"מ] כגון שני בתי דינין בעיר אחת הללו מורין כב"ש והללו כב"ה, אבל שני בתי דינין בשתי עיירות לית לן בה, אלמא פשטא דמילתא משמע דבמקומם [היו קורין]. ואיכא מאן דמפרש דתירוצא דאביי במגילה הוא מהללו מורין... [אפילו נימא] דבעיירות קורין, והואיל וליכא פלוגתא דבי דינא שם. ואתא לברורי... דבשתי עיירות אע"ג דאיכא פלוגתא דבי דינא לית לן בה, ואפילו... והעיקר שבמקומם קורין. דהיכי ידעינן דסתמא דבני כפרים לית בהו מאן דידע למיקרי. בו ביום. שהוא י"ד, שאין קורין המגלה בשבת גזירה שמא יעבירנה ד' אמות ברשות הרבים או יוציאנה מרשות היחיד לרשות הרבים. חל להיות אחר השבת. מקדימין ליום ה' שהוא י"א אדר. וטפי לא משכחת לה יום הכניסה שלפני הפורים. שאם חל י"ד בשני אין מקדימין ליום ה', דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן.
מנא לן כדבעינן למימר קמן. בתמיה. כדי שיספקו. שיהיו [פנויין להספיק] להם צרכיהם לבני עיירות ביום הפורים, וכן פירש רבינו שלמה. וזה הטעם מראה שבמקומם [קורא]ים, שאם בעיירות קוראים לא יקראו עד י"ד ויכנסו בעיירות ומתוך שהם צריכים להכנס שם לשמוע המגילה יביאו להם צרכיהם. דאי ס"ד די"ד וט"ו. דכתיבי בהדיא בקרא לחודייהו תקון. היכי אתו רבנן. בתראי ועקרוה לתקנתא דקמאי, להקדים קריאתה. הא אין ב"ד וכו'. אלא ודאי כולה מילתא תקון אינהו. ובעינן היכא רמיזא הא מילתא במגלת אסתר. לגופיה. לי"ד וט"ו. בזמן. דמשמע זמן המפורש בהם. ואכתי מיבעי ליה. זמנים לשון רבים לומר שאלו שקורין בי"ד אינם יכולים לקרא בט"ו דאי כתב בזמן הוה אמינא אי בעו י"ד ליקרו או בעו ט"ו לקרו. טובא. ויקראו קודם י"א. לכל היא. שהכל נקהלו בי"ג בין בשושן בין בשאר מקומות, ועיקר הנס היה בו ביום, ולא צריך ק[רא לרבויי] שיהא ראוי לקריאה, וריבויא אתא לי"א ולי"ב. כימים. לרבות שנים אחרים כדוגמתן. לדורות. שיעשו בכל דור ודור י"ד וט"ו כאשר היו בימי הנס. הילכך ליכא במשמעו שנים אחרים.
זו דברי רבי עקיבא. הכי גמיר לה רבי יוחנן מרביה דמתניתין רבי עקיבא היא. סתימתאה. רוב המדברים בסתם תלמידיו היו, כדאמרינן [בסנהדרין פ"ו ע"א] סתם מתניתין רבי מאיר סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון סתם תוספתא רבי נחמיה, וכולהו אליבא דר' עקיבא. ורבינו שלמה פירש סתימתאה, הרבה סתמי משנה סתם רבי שהם דברי רבי עקיבא. כתקנן. פירש רבינו שלמה שמעוברות על פי בית דין ומודיעין מתי נתקדש ניסן. אבל בזמן הזה. שפסקו כל אלה, הכל צופים למקרא מגילה, שמונין משם ל' יום ועושין חג המצות. ואם יקראו אותה קודם ימנו ל' יום מזמן הקריאה ההיא ויאכלו חמץ בפסח. והרי"ף פירש מסתכלין, שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה שיחלקו להם מעות פורים ע"כ. ור"ל דהא אמרינן לקמן [ד' ע"ב] גובין בו ביום שקורין ומחלקין בו ביום שקורין, ואי יהבינן להו ביום קריאתה, מתוך עניים יאכלו המעות מיד ולא מצו לקיומי שמחה בזמנה. ואי לא יהבינן להו יהיו מתיאשים ממעות פורים ויהיה להם עגמת נפש. וכתב הרי"ף, ויש גורסין מסתכנין, כלומר בזמן הזה שמסתכנים ישראל בדתותיהן ואינן יכולין לקיימן אלא בסכנה. ולשון הר"ם פרק קמא [ה"ט], בד"א בזמן שיש להם לישראל מלכות, אבל בזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה שהוא י"ד וט"ו, בני כפרים ובני עיירות קורין בי"ד ובני כרכין קורין בט"ו ע"כ.
ר' יהודה אליבא דמאן. כלומר מדקאמר זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים וכו', ש"מ דפשיטא ליה לר' יוחנן דתו לא פליג תנא בהא מילתא, ור' יהודה לפרושי מילתא דחד מינייהו אתא. וליכא לפרושי דודאי ר' יהודה לפרושי אתא משום [ד]קסבר ר' יוחנן דאימתי לפרש דברי חכמים אתא, כדאיתא סוף חלון [ערובין פ"א ע"ב]. שלא נאמר זה אלא במשנה כדקאמר ר' יהושע כל מקום שאמר רבי יהודה במשנתינו אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ורבי יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק, דמשמע אבל בברייתא [לא אמרו]. ואפילו תימא דלא גרסינן התם "במשנתינו" ותימא דאפילו מברייתא קאמר, לא מצית למימר הכי, וודאי פירושא כדפרישנא דאיהו אמר לפרש דברי חכמים ולא לפרש דברי רבי עקיבא, ולא הוה אמר אליבא דמאן, אלא הוה אמר "ורבי יהודה אליבא דרבנן", דהא אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה וכו'. מדלא אמר הכי, אלא בעי ר' יהודה אליבא דמאן, ש"מ דהך כללא דכייל ר' יוחנן דאימתי לפרש דוקא במשנה קאמר, דבמשנתינו גרסינן התם כמו שביארנו בכל הנשבעין [שבועות מ"ו ע"א] ופ"ק דגיטין [ז' ע"ב] ופרק כיסוי הדם [חולין פ"ח ע"א] אבל ברייתא אפשר דפליג ואפשר דלא פליג מטעמא דפרישנא. וקאמר אליבא דמאן איזה מהם בא לפרש. אילימא דברי ר' עקיבא. הלא ר"ע היה בזה הזמן שחרב הבית, וקאמר במתניתין שמקדימין. אלא אליבא דרבנן. דהוו מקמי ר' עקיבא שהיו בזמן הבית אמרה, ובא לפרש מילתייהו וקאמר שבזמן שהיה הבית קיים הוא שהיו קורין בזמנים חלוקים, אלמא רבנן נמי דרשי זמן זמנים זמניהם. איכא דאמרי וכו'. דלא גרסינן בהאי לישנא דדריש זמן זמנים דרבנן נמי הכי אית להו, אלא דקאמרי שהחמירו אחר כן.
<h2>דף ב:</h2>
ואימא מוקפין בי"ג וכרכים בי"ד. וקרא דכתיב ט"ו לשושן הוא דקאמר שיעשו לעולם בט"ו כדרך שעשו בזמן הנס. ומשני כשושן כיון דלא רמז לך הכתוב זמן מוקפין אימת ואשכחן שושן שעשו בט"ו מסתברא דט"ו דקרא אמוקפין קאי. עשייה. לעשות משתה ושמחה בי"ד הוא לפרזים. זכירה. קריאת המגלה. איתקש. הילכך ביום אחד הם. מאי טעמא דהא אית ליה פרזי פרזי. בתמיה, כלומר שלמד הג"ש מרבו ורבו מרבו עד הר סיני. כמאן. לא כעיירות, והיא אינה מוקפת מימות יהושע, מאיזה טעם עשתה בט"ו. לדרשא. שכל עיר שתהא סמוכה למדינה תהא כמותה. ולא איירי לחלק בין עיר לעיר כלל. והסמוך לו. ואע"פ שאינו נראה עמו. נדון ככרך. וקורין בט"ו. מיל. הוא אלפים אמה. אבל טפי מהכי אע"פ שנראה עמו אינון נדון ככרך. מנצפ"ך. כפל האותיות. צופים. [נביאי הדו]רות.
<h2>דף ג.</h2>
בנס. שהרי היו חקוקים משני עבריהם, ואותיות אלו שתיהן ס[תומין, וכיון ש]היו חקוקות בלוחות היה להם ליפול. אלמא מ' סתומה היתה בלוחות. שכחום. בגלות בבל, ואחר כן חזרו ויסדן כמו שיסדן משה. מחלוקת. לפרש מקראות הסתומין. קץ המשיח. בדניאל. הפסוקים היכן נפסקין. טעמים. טעמי ניגון קריאתן. המסורות. כתיב ואינו קרי. מזלייהו. לשון רבינו שלמה, שר שיש [לכל אדם למע]לה ע"כ. והעיקר אע"ג דלא חזו בעין, חזו מצד הכח המדמה שמתבעת האדם מחמת ציורו ודמיונו. לגבייהו. ויתחזק ויקרא שמע ויתן לבו בכונת שמע ויתחזק. לינשוף [ד'] גרמידי. אמות, שצריך להרחיק ארבע אמות ממקום הטינופת לק"ש ולתפלה. ואי לא לימא. כלומר אם לא נתחזק בזה, כבר נתמלא מוחו מסכלות והבלים ודמיונים מכזבים, ואולי יתחזק בזה התעתוע. במעמדן. שעומדין על התמיד [בשעת הקרבן]. והיכי עביד. שהשתחוה דכתיב וישתחו. עתה. על עסקי עתה, שהוא לילה ואינו שעת מלחמה, והיה לכם לעסוק בתורה. מיד. למד יהושע מה יעשה משם ולהלן, וכשיצא על העי כשהחשיך עסק בתורה מיד. והאי ולן לאו באותו הלילה כתיב, אלא כשצר על העי, ויש שני פסוקים בפרשה, האחד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם והאחר וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. ופשט הפסוק הוא שהוא עצמו הלך לעמק ששם החיל לראות אם הם ערים או ישינים, שיעמדו מזורזין לשמור החייל שלא יבואו עליהם אויבים. ודקדקו רבותינו מדנקט לשון עמק ולא אמר וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם כמו שאמר בפסוק הראשון, בא להורות שהלילות שהיה עומד במחנה היה עוסק בתורה. על כן הרכיב בעל הגמרא שני הפסוקים ועשאן כמו פסוק אחד, וכתב וילן בתוך העמק מלמד שלן בעומקה של תורה. אלמא תלמוד תורה עדיף מעבודה. דהא לא בא על ביטול העבודה אלא על ביטול תלמוד תורה.
<h2>דף ג:</h2>
דרבים. דהתם כל ישראל הוו. מענות. במועד קטן [כ"ח ע"ב] מפרש איזהו עינוי ואיזהו קינה, עינוי כולן עונות כאחת קינה אחת אומרת וכולן עונות אחריה. דיחיד. כלומר ביטול מלמודו קל מעבודה [ופורים. מולאחותו. דכתיב גבי נזיר, דכתיב [במדבר ו'] על כל נפש מת לא יבוא הרי הכל במשמע, והדר כתיב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו. ודרשינן לכולהו בסיפרי [פ' נשא]. בנחל. נחל במקום עמוק ונמוך הוא. שישב. תחלה נתיישב ולבסוף הוקף חומה. נדון ככפר. פירש רבינו שלמה לענין בתי ערי חומה. וכן נראה דעת הר"ם שלא הביאה במגלה. והטעם דלגבי מגלה הכל תלוי אם מוקף חומה מימות יהושע ואע"פ שאין לה עכשיו. והרי"ף הביאה, והוא תימה. בית מושב עיר חומה. משמע בית שנתישב בתוך עיר חומה. עשרה בטלנין. פירש רבינו שלמה להיות מצויין לבוא לבית הכנסת שחרית וערבית. ולשון הר"ם [פ"א ה"ח], קבועין בבית הכנסת לצרכי צבור הרי הם ככפר ומקדימין וקורין ביום הכניסה. ובירושלמי [ה"ד], כפר שאין בו עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הן כאנשי עיר גדולה ואין קורין אלא בי"ד. והביא זה הר"ם במגלה פרק א' [ה"ח]. וכן זה לעד שבמקומן היו מתכנסין בבית הכנסת, ומפני שאין שם עשרה ואינן באין בבית הכנסת בשני ובחמישי לא עשו להם חכמים תקנת כניסה. ובירושלמי גרסינן עלה, דאמרינן בסנהדרין מאימתי נעשית עיר הנידחת משיהיו בה מעשרה ועד מאה, ואמרינן בירושלמי עיר ולא כפר עיר ולא כרך, יותר ממאה כרך הוא, עשרה כפר הוא, פחות מעשרה לא עיר ולא כפר. תנינא. במתניתין בפרקין. כרך איצטריכא ליה. שכל כרך אינו אלא במקום שווקים שנכנסין בו מכל צד והוא גדול מעיר גדולה. ואע"ג דמקלעי מעלמא. אנשים הרבה ויש שם הרבה בטילים ממלאכה, אפילו הכי בעינן קבועין, דזמנין דלא משתכחי. ישב אין. שחזר והוקף.
<h2>דף ד.</h2>
לוד וכו'. מערי בנימין נינהו. ובני אלפעל וכו' בדברי הימים מיחסו (ליחסי) האי קרא לשבט בנימין. שפצינהו. החזיק בדקם ותקנם. באותו הנס. שאף [על ה]נשים גזר המן להשמיד דכתיב טף ונשים, אבל עבדים [שאינם] משוחררים דלא כתיב בקרא שגזר המן עליהם לאבדם לא מיחייבי, דהא [מצות עשה שהזמן] גרמא היא ופטירי, אבל משוחררים ישראלים הם וחייבים. ומפני זה [כתב הר"ם] פרק א' [ה"א] ועבדים משוחררים. ומסתברא דלגבי נר חנוכה נמי הכי דינא, דהא דאמר רבי יהושע [בן לוי] פרק במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס נשים דוקא קאמר, שאף הן היו באותו הנס שנושעו מצריהם, ודרך כובשי עיירות להרוג האנשים והנשים. אבל עבדים שאינם משוחררים לא, דהואיל ואינם ישראלים חוזרים לסורם ומחיים אותם. דמה להם [אם] יהיו עבדים לאלו או לאלו ואדרבה טפי ניחא להו שיהיו עבדים לגוים דלית להו עול מצות, אבל משוחררים ישראלים גמורים הם וחייבין בכל מה שישראל חייב. ומפני זה כתב הר"ם פרק ג' [ה"ד], כל שחייב בקריאת מגלה חייב בהדלקת נר חנוכה. משום דרבה. דאסר קריאתה בשבת, וליגזור דרשא אטו קריאה. ולשנותה ביום. זכר לנס שהיו צועקים יום ולילה. אקרא יומם. במזמור אילת השחר כתיב, ונאמר על אסתר, כדאמרינן ביומא [כ"ט ע"א]. ולמיתנא [מתניתא] דידה. משניות שלה. ואתניה. אחזור ואקראנה פעם שניה, כמו שעשיתי בתחלה. וכתב הר"ם פרק א' [ה"ג] וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו. וכן עיקר שהרי אמרו בלילה. וצריך עיון מנהגינו שנהגנו לברך ביום שהחיינו. ביראה. מן בירי. יזמרך כבוד. ביום. ולא ידום. בלילה. והוא במזמור ארוממך ה' כי דיליתני, ודרשינן ליה בפסיקתא [דרב כהנא ס"פ דהעומר] במרדכי ואסתר והמן, וקריאת המגלה הוא זכרון הנס ושבח הוא.
<h2>דף ד:</h2>
דכרכין. דכדי שיספיקו משמע שיהיו פנויים לכך ליום השמחה. מפני. שכר הוא זה להם על כך. סידורא דירחא. [דקתני] י"א י"ב י"ג, וכשבא לפרשה נקט סדר ימי השבוע וסדר החדש הפוך. איידי דמהפכי ליה. אם היה שונה סדר ימי השבת לפי סדר ימי החדש יהיו הפוכין לו והיה טועה בגרסתו. מני מתניתין. דקתני חל בערב שבת עיירות ומוקפין בו ביום. בכל שנה ושנה. משמע כל השנים יהיו שוות. דלא אפשר. דאם כן לא יקדמו עיירות למוקפין שאינן יכולים לקרות בשבת. דלא אפשר. דאי לא מקדמת להו למוקפין צריך אתה לעקור העיירות ממקומן או יקראו ביום אחד. בערב שבת זמנן. ואין אתה צריך לדחותן. [מאי טעמא] דתנא קמא. דברייתא דאמר חל להיות י"ד בע"ש עיירות קורין ערב שבת. ולית הלכתא כסתם מתניתין, דסתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. ועוד דאמרינן לקמן לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו ידחו ליום הכניסה קמ"ל דערב שבת זמניה הוא. וכן פסק הר"ם סוף פרק א' [הי"ד]. הכל חייבין. ומתוך שהוא חייב בדבר הוא בהול ומחזר לצאת ידי חובה ויעבירנה, ואפילו לן בשדה ומגלה בידו יש לגזור על הדבר. נשואות. לקבל מתנות האביונים. ובשבת אי אפשר. גובין הגבאין בו ביום שקורים, ומחלקים לעניים.
<h2>דף ה.</h2>
שמחה. של מאכל ומשתה. בזמנה. הואיל וחובה על כל יחיד ויחיד לקרותה היום קורין אותה אפילו ביחידי, דהואיל והכל קורין אותה איכא פרסום. ושלא בזמנה. כגון כפרים שמקדימין ליום הכניסה לא מיפרסמא מילתא ובעינן עשרה לפרסומה. כתב הרי"ף, ואע"ג דחש לה רב להא דרב אסי קיימא לן כרב, דהא ר' יוחנן קאי כותיה דא"ר יוחנן הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ולא אמרן אלא בצבור. מכלל דביחיד יצא. וש"מ דקורין אותה ביחיד כרב דאמר בזמנה קורין אותה ביחיד ע"כ. נראה דעתו דהא פלוגתא דרב ורב אסי אפילו דיעבד הוא דלרב אסי לא יצא, כלומר אם הוא במקום שיכול לאסף עשרה. אבל אם הוא בספינה דלא אפשר, בכי האי גונא לא איירי, דודאי קורא אותה ביחיד. ואית דמפרשי דפלוגתייהו הוא בלכתחלה אבל בדיעבד אפילו לרב אסי יצא, ואפילו אפשר ליה לכנופי עשרה, דהא קורין ואין קורין קאמר דמשמע לכתחלה. ולזה הפירוש ההיא דר' יוחנן לאו ראיה היא דההיא בדיעבד קא מיירי. והעיקר דקורין ואין קורין ר"ל ואם קרא לא יצא הואיל ואפשר ליה לכנופי עשרה. דאי הוה בדוכתא דלא אפשר כגון שהוא כל יום י"ד בספינה לכתחלה נמי קורא ביחיד, ואם הוא בישוב לא יצא וצריך לכנופי לה עשרה אע"פ שקראה. דודאי שלא בזמנה דליכא פרסו[מי מילתא לא יצא] אפילו בדיעבד שכשהקילו [חכמים] עליהם לקרותה ביום הכניסה הוא כש[יש פרס]ום בדבר אבל כשלא יהיה פרסום בדבר לא, ומה שלא בזמנה ר"ל אם קרא [ביחיד לא יצא] בזמנה נמי לרב אסי [ביחיד לא] יצא. ולרב בזמנה אפילו לכתחלה לא בעי עשרה, דאפילו ביחיד איכא פרסום. וזהו דעת הרי"ף. ולשון הר"ם פרק א' [ה"ז] וכל אלו שמקדימין וקורין קודם י"ד אין קורין אותה בפחות מעשרה ע"כ. ובירוש' [פ"א ה"ג] תני, כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה, דמשמע הא קורין בי"ד אפילו בפחות מעשרה. ורבינו שלמה פירש במילתיה דרב אסי מצוה לחזר אחר עשרה משום פרסומי מילתא אבל אי לא משכח עשרה לא אמר רב אסי דלא ליקרי, שאין איסור קריאתה ביחיד והוא מצוה לקרותה. וחש לה. וחזר אחר עשרה וקבצם ע"כ. זמנם. משמע שהוא קבוע לעולם מימות אנשי כנסת הגדולה מדלא אמר מקדימין, אלא להכי נקט זמנם ולא אמר מקדימין לאורויי דבזמנה הוא. איכא מאן דכתב בפסקיה, והאידנא ליכא שלא בזמנה אלא במפרש ויוצא בשיירא וכן תני ר' חייא [תוספתא פ"א ה"ב] המפרש והיוצא בשיירה קורין בי"ג וכן כתבה רבינו אפרים ע"כ. ולא כן דעת הרי"ף. כתב הרי"ף, כתב רבינו האיי גאון ז"ל מנהגא דחזי לנא מאן דקרי למגילה פושט וקורא כאגרת, אבל קורא ופושט כספר תורה לא חזי לנא ע"כ. וכן כתב הר"ם פרק ב' [הי"ב].
של בית הכנסת. פירש רבינו שלמה שיהיו בטילים ממלאכה וניזונין משל צבור. באלו אמרו. בזמנים של מגילה אם חלו בשבת. אבל בזמן עצי הכהנים והעם האמור במסכת תענית [כ"ח ע"א]. וכן ט' באב שחל להיות בשבת. כתב רבינו שלמה, וה"ה לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת, והאי דנקט ט' באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין אבל הני שאר צומות אמרינן במסכת ר"ה [י"ח ע"ב] רצו מתענין רצו אין מתענין ע"כ. וביארנו זה שם. וחגיגה. אם חל י"ט בשבת דוחין שלמי חגיגה למחרת שהרי יש לה תשלומין כל ז'. הקהל. כדאיתא בסוטה [מ"א ע"א] שהיו מקהילין כל העם בשנה ראשונה של שמיטה במוצאי י"ט האחרון של חג והמלך קורא בספר תורה וכל העם האנשים [והנשים] והטף חייבין לשמוע [כדכתיב הקהל א[ת העם האנשים והנשים והטף, ובשבת אי אפשר ודוחין אותה למ]חר, ובירושלמי [פ"א ה"ד] מפרש [מפני הבימה ומותיב וליעבדוה מאתמול ומשני דחיקא להו עזרה. [שאין] מונין. פירש רבינו שלמה אם אמר קונם יין שאני טועם לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום, ואם נדר באחד בניסן אסור עד אחד בניסן ולא יותר ואע"פ שעדיין יש אחד עשר יום שימות החמה יתירים על [ימות] הלבנה. או פעמים שאנו עושים חדשים חסרים. שעות לחדשים. אם אמר הרי זה גיטיך אם לא באתי בחדש זה והיה החדש חסר ובא משחשכה ליום כ"ט אין אומרין עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה. לא מטא. ואם יקדימוהו לא יצאו ידי חובתן. כל זמן. שנאמרה בו חגיגה ואפילו עצרת. יום טבוח. של קרבנות.
<h2>דף ה:</h2>
בקרונה. בפרהסיא ביום השוק בשעת הילוך הקרנות. ולא הודו לו. אתשעה באב קאי. טובים השנים. אילו לא שמעת אתה הייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שלימדתני האמת. לאסור של זה בזה. אית דמפרשי לאסור יום י"ג לבני כרכין כבני עיירות ויום י"ו לבני עיירות כבני כרכין, דאי לא תימא הכי תיפוק לי בי"ד וט"ו משום יום שלפניו ומשום יום שלאחריו לר' יוסי דאמר לפניו ולאחריו אסור ובסדר תעניות [י"ז ע"א] אמר רב אסי כל שלאחריו לרבי יוסי בתענית אסור בהספד מותר. ומשמע התם דהכי נמי בלפניו בתענית אסור בהספד מותר כדברירנא התם. הילכך עיקר הפירוש הוא יום י"ד ויום ט"ו, וכן דעת הר"ם פרק ב' [הי"ג] שכתב שני הימים האלו שהן י"ד וט"ו אסורין בהספד ובתענית לכל אדם בכל מקום וכו'. שדי כיתנא. זרע פשתן. ביומיה. ביום שקראו בני עירו. ולישמתיה. קס"ד שאסור במלאכה. וש"מ שכל מי שעשה איסור ואפילו מדבריהם מנדין אותו. אפילו תימא בר יומיה הוה. כלומר רבי כשנטע נטע הנטיעה ביום שקראו המגילה היה, שלא נאסר במלאכה. נהגו. בו איסור במלאכה. של שמחה. כלומר אע"פ שפורים מותר במלאכה לא היה נוטע בו רבי, שהעושה [מלאכה בפורים אינו] רואה סימן ברכה כדלקמן. ומיהו דרבי של שמחה נטע וע... זה. הילכך בימי שמחה הוי אפושי שמחה. כדתנן. דשמחה היא ומשום הכי אסור לעשותה בתעניות של צרות. ותנא. בונין דקאמר דאסור ר"ל בנין של שמחה ונטיעה של שמחה. ולא שור איגר. שגגותיה חומותיה. טליא. כשהייתי תינוק.
<h2>דף ו.</h2>
ואשתכח כותי גרסינן. רקתא דנהרא. שפת הנהר והיא גבוהה מן הנהר. כי שכיב. כשמת אדם גדול כאן בבבל. ספדי ליה התם. בטבריא. שישך. בבל. ושם לו ברקת. יצא לו שם בטבריא. וכי אסקי ליה. ארון של מת בטבריא, הספדנין קורין בשווקים בלשון זה, כשיוצאין לקראת המת. אוהבי שרידים. אוהבי ישראל, לכם אני אומר. יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עמק. מתי בבל שהיא עמוקה. ר' זירא. עלה מבבל לארץ ישראל ומת שם בטבריא. ארץ צבי. ארץ ישראל. גדלה שעשועיה. של ארץ שנער. טבורה. באמצעיתה. והסירותי. גבי צור כתיב שהוא ראש לאדום. בי גלייא. ראשי ע"ז. כיבוסי. היא ירושלים. מטרפולין. לשון יוני, אמה של מלכות.
<h2>דף ו:</h2>
גרמומיא. שם מלכות. מרזבני. דוכוסים. יגעתי. בתורה. לאוקומי גירסא. שלא תשכח ממנו. סייעתא דשמיא. הוא, שיש יגע ולא מצא. יחילו. יצליחו. יפיח. בנפיחה בלבד הם נופלים. מי שלבו נקפו. מעבירות שבידו. אומר כן שמפרש אל תתחר לשון גרוי, אבל פירושו הוא לשון אחיזת מעשיו. צדיק שאינו גמור. יש לו לירא מן הרשע. במילי דשמיא. אין לו לירא ממנו. במילי דידיה. יירא ממנו. שעה מצחקת לו שאני. ואפילו צדיק גמור ואפילו במילי דשמיא יירא ממנו. וכן ראוי לעשות וכן הלכתא. איטליא. כרך גדול ששמו איטליא. פרס. מזון. חולסית. מקום אבנים דקות. סדר פרשיות. פרשת שקלים פרשת זכור פרשת פרה אדומה ופרשת החדש. זה וזה שוין. שאם קראו אותו בראשון אינן צריכין לחזור ולקרותם בשני. שאסורין בזה ובזה. ביום י"ד וט"ו שבשניהם. לא קא מיירי. לא איירי בסדר פרשיות כלל. אין מעבירין. מי שבאת לידו מצוה יקדים [לעשותה]. גאולה לגאולה. פורים לפסח שנגאלו ישראל בשניהם.
<h2>דף ז.</h2>
קבעוני. לקריאה ולהיות לי לשם. קנאה את מעוררת. שיאמרו האומות שאנו שמחים במפלתן. כתובה אני. ושם הם רואים [מה שארע] להם על ידי ישראל. שלישים. בשלשה מקומות יש לנו להזכיר [מלחמת עמלק] בספר ואלה שמות ובמשנה תורה ובספר שמואל. והכי קאמר שלמה מה ששלשתי לך אי אתה רשאי לרבע. אסתר. מגילת אסתר. אינה מטמאה. כשאר ספרים, דגזרו עליהם שיטמאו את הידים, כדאיתא פ"ק דשבת [י"ד ע"א]. כרבי יהושע. דאמר לעיל. בספר. מה שכתוב במגלת אסתר. אל תוסף. בספר משלי הוא. מדקאסר להוסיף ש"מ ברוח הקדש נאמרו. ויאמר [המן] בלבו. מנא ידעי כותבי המגילה אלא ברוח הקדש נגלה להם. [ובביזה לא שלחו את ידם], מנא ידעי מה שעשו הרחוקים. וכי מפיש ואמר טובא. יביאו לבוש וסוס וכתר, ש"מ זאת היתה בלבו. כאומתו. והיה אומר זו משלנו היא. פרסתקי. שלוחים. מנות. מיני מעדנות, וכתיב מנות שהוא לשון רבים. לרעהו. שהוא לשון יחיד. מתנות לאביונים. משמע תרי לתרי אביונים, דהיינו חדא מתנה לכל חד וחד. תלתא. שלישי לבטן.
<h2>דף ז:</h2>
ה"ג קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות. דהכא תרי מנות איכא. "הדר שלח להו" לא גרסינן. צנא. סל קשבי. מין תמרים. אבישונא. פירש רבינו שלמה חטים שנתייבשו בתנור. השתא אמר מרי. זה המשל יאמר עליך. חקלאה. איש שדה אם יארע שיהא מלך הסל שהיה רגיל לטעון להאכיל בהמותיו לא ירד מצוארו, כלומר יעשה מה שהורגל, כך אתה אע"פ שנעשית ראש ישיבה בפומבדיתא אינך שולח כי אם דברים המצויים לכל. חליא. מתיקה. צעי. קדירות של מיני מאכל. דאכסייא. הייתי חפץ לכוס גם את הקערה האחרונה. רווחא. ריוח מצוי בתוך המעים לדבר הערב והמבוסם. לבסומי. להשתכר ביין. דאבסום. שנשתכרו. נגה. איחר היום ולא באו התלמידים לבית המדרש. אין בין י"ט לשבת. להיות מלאכה מותרת בתחלה בי"ט, אלא הרי היא אסורה לעשותה בתחלה בי"ט כמו שאסור לעשותה בתחלה בשבת. אבל לענין מי שעבר ועשה מלאכה יש בהם הפרש, דשבת בכרת ומיתה וי"ט בלאו גרידא. אוכל נפש. מלאכה שהיא צורך אוכל נפש מותרת. שוין. [שאסור בי"ט מה] שאסור בשבת. שאפשר לעשות מערב י"ט. כגון סכין שנפגמה מערב י"ט. שאי אפשר. כגון נפגמה בי"ט. בידי אדם. מיתת ב"ד. אף יום הכפורים מתחייב בנפשו. דכרת נמי כמיתה דמי. ופטור מלשלם. אם הדליק גדישו של חבירו ביום הכפורים. ולית הילכתא כר' נחוניא. כמו שביארנו במקומו. תנן התם. במסכת מכות [כ"ג ע"א]. שלקו. בב"ד. נפטרו. שוב אין ב"ד של מעלה נפרעין מהן. תנינא. דחלוקין. ואם איתא. דנפטרו. כל חייבי כריתות. של עריות. בכלל. ונכרתו כל הנפשות העושות. כרת באחותו. ואיש כי יקח את אחותו. ולא במלקות. אפילו התרו בהם למלקות. רבנן דאמרי יש מלקות אצל כרת. עיקר. ומיהו אם התרו בו ולקה נפטר.
<h2>דף ח.</h2>
דריסת הרגל. שהמודר הנאה אסור לו ליכנס בתוך שלו והמודר מאכל מותר. וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש. מותר להשאילם למודר מאכל. ומיירי במקום שאין משכירין כיוצא בהם כדאיתא בנדרים [ל"ג ע"א]. הא כלים וכו'. אסור אף במודר מאכל, ואפילו במקום שאין משכירין. ויתור. דבר שהוא מוותרו לכל אדם ואינו מקפיד עליו. נדר. הוא כשאומר עלי. לפיכך מת או נגנב חייב באחריותו. תנן התם. בריש מסכת קינים [פ"א מ"א]. שתי ראיות. או ביום אחד או בשני ימים רצופים. וכן שלש או בג' ימים רצופים או ביום אחד, או שתים ביום אחד ואחת למחר.
<h2>דף ח:</h2>
ספרים. תורה נביאים וכתובים. אשורית. לשון הקודש. לא התירו. לכותבן בלשון אחרת חוץ מלשון הקדש. אלא יונית. ובגמרא מפרש טעמא. לתופרן בגידין. כל ספריהם עשויים בגליון והלכה למשה מסיני שתפלין ומזוזות נתפרין בגידין ובמכות [י"א ע"א] פליגי בספר תורה שתפרה בפשתן. והשתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסיל. מקרא שכתבו תרגום. שכתב הראוי ליכתב עברית כתב לשון תרגום. ותרגום. כלומר והראוי ליכתב תרגום, כגון יגר סהדותא, כתב מקרא, שכתב גלעד. וכן תרגום שבדניאל ועזרא. וכתב עברי. או שלא שינה את הלשון אלא ששינה את הכתב, שכתבו בכתב של עבר הנהר. ובסנהדרין בפרק כהן גדול [כ"א ע"ב] קרי ליה כתיבה ליבונאה. עד שיכתבנו אשורית. בכתב אשורי, הוא כתב שלנו. וכתב הר"ם בפירוש מסכת ידים [פ"ד מ"ה], כתב אשורי הוא הכתב אשר נכתב בו אנחנו ואשר כתב יתברך התורה. ונקרא אשורי שהוא מאושר שבכתב, לפי שאינו משתנה ולא יפול בו דמיון לעולם, לפי שאותיותיו בלתי מתדמות, ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו, [ואין] כזה שאר הכתיבות ע"כ. ובסנהדרין פרק כהן גדול [כ"ב ע"א] גרסינן ולמה נקרא שמו אשורי שעלה עמהם מאשור, ר' אומר בכתב זה ניתנה התורה וכו' ולמה נקרא שמו אשורית שמאושר בכתבו.
<h2>דף ט.</h2>
גופן. כתב, מתניתין דאמרה נכתבין בכל לשון מיירי כשלא שינה את הכתב אלא שינה את הלשון, וברייתא מיירי בגופן שלהם. הא רשב"ג [דפליג ארבנן] במתניתין. אלא לא קשיא גרסינן. והיו הדברים האלה. כתיב בתפלין ומזוזות שכתובין בהן פרשיות של שמע. בשאר ספרים. נביאים וכתובים. [מכלל דת"ק]. בתמיהה, והא ת"ק שרי כל לשון. אלהים ברא בראשית. שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הם. אעשה. לשון יחיד. ביום הששי. שלא יאמר עשה מלאכה בשבת [דהא כתיב ויכל ביום השביעי, והוא לא יקבל מדרש חכמים שדרשו] מה היה העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה [וזהו גמרו. זכר ונקבה בראו. ולא כתבו בראם] דמשמע ליה שני גופים לכל אחד ואחד. בקרוביה. שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד [הכתוב] מעיד שלא הקפיד [על אברהם. נושא בני אדם שלא] יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל. הרגו שור. שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהם הרגו איש, לכך כתבו שור, שלא היו חשובים אלא כבהמות. [ובשאר ארצות. שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיוצאי מצרים היה וכו']. זאטוטי. [לשון חשיבות, אבל נער לשון] קטנות, שלא יאמר [גרועים שבכם שלחתם].
<h2>דף ט:</h2>
לא חמור אחד מהם נשאתי. שלא יאמר אבל חפץ אחר לקח. להאיר להם. שאם לא כתבו להאיר היה אומר מותרים הם בע"ז. ומדרשו [ע"ז נ"ה ע"א] החליקם בדברים לטרדן מן העולם. לעבדן. שאם לא כתבו כדי לעבדן היה משמע לא צויתי שיהיו, ויאמר אם כן אלוהות הם ונבראו על כרחו. צעירת רגלים. לפי ששמה ארנבת. הלכה כרשב"ג. דאמר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית בלבד. ודוקא ספרים, אבל מגלה אינה נכתבת אלא אשורית דכתיב ככתבם וכלשונם. ואע"ג דאמרי רב ושמואל באידך פירקא [י"ח ע"א] לעז יוני לכל כשר, למגילה לית הלכתא כותייהו דחזינן לרב נחמן ולרב פפא דבתראי נינהו דסבירא להו הכי, דמוקמי לההיא דקתני אין נכתבין אלא אשורית במגילה דהוינן בה במגילה מאי תרגום איכא ואמר רב פפא ונשמע פתגם המלך ורב נחמן אמר וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן. דאלמא סבירא להו דמגלה אינה נכתבת אלא אשורית ע"כ. וזה תימה היכי דחינן מימרא דרב ושמואל דאמרי הא מילתא בהדיא משום תירוצא דרב פפא ורב נחמן, דלא מגלו דעתייהו בהדיא אלא דתריצו מאי דקשה לתלמודא מאי תרגום איכא במגילה, ודילמא אע"ג דתריצו הכי לא סבירא להו דמגלה ביוני פסולה. ועוד הא רב אשי דהוא בתרא טפי מיניהו נדי מההיא סברא דמוקמינן לברייתא אפילו כרשב"ג וברייתא במגלה איירי, ואוקמה בשאר ספרים ור' יהודה הוא דאמר לא התירו יוני אלא בספר תורה, אבל לרשב"ג יוני לכל מותר חוץ מתפלין ומזוזה ואפילו במגלה. ורב אשי לא... מותר. וכן תבין דעת הר"ם שכתב בספר תורה פרק א' [הי"ט] אין כותבים ספר תורה ומזוזת אלא בכתב אשורי והתירו בספרים לכותבן אף יוני ביוני בלבד ע"כ. וכתב במגלה פרק ב' [ה"ג] וכן אם היתה כתובה יונית ושמעה יצא אע"פ שאינו מכיר ואפילו היה השומע עברי ע"כ. [משמע דפסק] כרשב"ג [ופירש] הברייתא כדברי רב אשי. ופסק כרב ושמואל... ומיהו [כיון דקיי"ל] כר' יהושע דאמר בברכות [כ"ח ע"א] בא סנחריב ובילבל האומות, הילכך [אין לשון בעולם ראוי לכתיבת המגילה] וכן כתב הר"ם פרק א' בספר תורה [הי"ט] [וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש] ואבד לפיכך אין [כותבין היום שלשתן אלא אשורית] ע"כ. יפיפיתו של יפת. [הוא לשון יוני, לשונו יפה משל כל בני יפת].
<h2>דף י.</h2>
בית חוניו. מזבח שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק במה [במצרים לשם שמים]. ...והיא היתה [נחלה] האמור [בפסוק אל המנוחה ואל הנחלה]... את אלו. [עיירות שמנו] חכמים בפרק בתרא דערכין [ל"ב ע"ב] לענין בתי ערי חומה [לומר שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואין שם יותר מתשעה].
<h2>דף י:</h2>
וקמתי. בפורענות בבל כתיב. זה הכתב. אין להם כתב אלא מאומה אחרת. נין. לשון ממשלה.
<h2>דף יא.</h2>
בן גילו. בן מזלו. שניהם דעת אחת היה להם לאחשורוש והמן. בכיפה. [תחת כל] כיפת הרקיע, כלומר בכל העולם.
<h2>דף יא:</h2>
שנים מקוטעות היו. אותן שמנינן למעלה יש בהן שנבלעו משל אחרון בראשון.
<h2>דף יב.</h2>
משוא פנים. כלומר היאך זכו לנס. לפנים. מחמת יראה. בקרי. דלעת גדולה.
<h2>דף יב:</h2>
בוציני. דלועין קטנים, כדאמרינן [סוכה נ"ו ע"ב] בוצינא טבא מקרא כמו שביארנו שם. [כלומר] דבאותו מין עצמו היתה, זה נואף וזו נואפת. ...אי נמי עיקר זה הפרי כשגדל... הוא רחב מלמטה, וצר וחד מלמעלה, ודומה לכלי נקבות האשה. ואם... מלמעלה ודומה לכלי זכרות האיש. ובעל הערוך פירש [בקרי, האיש אם לא ימצא אשה לזנותה נוקב בקרא נקב קטן לזנות בו]. נימוס. שם [בלשון יון. שה"י פה"י]. שבת היום [פסח] היום ואנו אסורים במלאכה.
<h2>דף טז.</h2>
שמשי. [סופר המלך] כמו שנאמר בס' עזרא [פ"ד] שהוא כתב שטנה על בנין [הבית עד שבא כורש] וביטלו. לבי בני. מרחץ. אשקול למזיי. אגלח שערי. אסרתינהו. ציותה עליהם להחביאם. אומני. ספרים. זוגא. זוג של ספרים כעין מספרים. עציצא. כלי חרס.
<h2>דף טז:</h2>
תעלא. שועל. בעידניה. כשתראה שעתו מצלחת. [ששון זו מילה. ומצינו [מנחות מ"ג ע"ב] שדוד] כיון שראה המילה שמח, שנכנס בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות שנאמר למנצח על השמינית. עשרת בני המן. הזכרת שמותם [ותיבה הסמוכה אחריהם]... ולשון הר"ם בפרק ב' [הי"ב] כדי להודיע לכל העם שכולם נתלו ונהרגו כאחת ע"כ.
<h2>דף יז.</h2>
היה כותבה או דורשה. ומתוך כך קראה. מנה"מ. שאם קראה למפרע לא יצא. ממזרח שמש עד מבואו. כשם ששקיעה וזריחת החמה לא יהפכו כך מהולל שם י' לא יצא למפרע. זה היום. כסדר היום שאינו משתנה בשעותיו [להיפך כך למפרע לא].
<h2>דף יח.</h2>
[מתני' כברייתא. זו מיתוקמא. קראה בכל לשון דקתני מתני' לא יצא כגון גיפטית למדיים ומדית לגיפטים, אבל] קוראין אותה ללועזות איש איש כלשונו קאמר. לכל כשר. ואפילו למי שאינו מבינו. והלכתא כרב ושמואל וכרשב"ג. מיהו האידנא (עולא) גם יוני אינו כשר כמו שביארנו בפ"א [ט' ע"ב]. מיהו מתני' כברייתא מתוקמא וקורין אותה ללועזות אם הוא [מכיר אותו לשון]. וכן כתב הר"ם פרק ב' [ה"ד] וזהו לשונו היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד ע"כ. ופרסומי ניסא. שאע"פ שאין מבינים הדבר הם שואלים ליודעים ומודיעים להם הנס. לא הוו ידעי. תלמידי רבינו הקדוש. חלוגלוגות. מין ירק הוא, והוא שנוי בכמה מקומות במשנה וברייתא. פרפחיני. פירש רבינו שלמה פולפיר בלעז. מסלסל. למדנו שהסלסול לשון חיפוש והפוך הוא. טאטיתא. אשקובא בלעז.
<h2>דף יח:</h2>
סירוסין. פירש רבנו שלמה למפרע כמו סרס המקרא ודרשהו ע"כ. סירוגין. ופירוש ירושלמי סירוגין קטועין. סירוסין קרי חדא פרא חדא. פי' קורא אחד ומניח אחד כגון שמניח פסוק ומתחיל פסוק שלישי וחוזר וקורא פסוק שהניח לא יצא, דהוי ליה כקורא למפרע. וצריך שיתחיל מהפסוק ששכח תחלה ומשם ואילך יקרא על [הסדר. אם שהה.] שפעמים שהוא שוהה בסוף או באמצע או בתחלתה, ויהיה שיעור שהיית תחלתה [ועד סופה. ומסקינן] רב הוא דאמר אין הלכה כר' מונא. והכי הילכתא דאפילו שהה יותר מכדי לגמור את כולה יצא, [דהכי] אמר רבי יוחנן [ר"ה ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. וכן תניא כוותיה. שאלה... שומרת יבם מצפה ליבמה ומצוה בגדול דגדול... לקדש אחד מן האחין... ליבום... משאר אחין וקדש הצרה הרי היא אשתו... ולא אסור באחותה משום אחות אשה דקסבר יש זיקה אפילו בתרי... דקסבר אין זיקה... ואין זיקתה מבטלת אלא באמצע להיות... והאחר מותר. השמיט. שחסרה הסופר פסוק... [וקראן הקורא המתורגמן]. כמו שהתורגמן עושה, שמוסיף דברים על הפסוק כדי לברר טעמו של פסוק. בכולה. כלומר רובה אם קרא על פה, או שרובה אין רישומה ניכר, דהואיל ואין רישומה ניכר קורא על פה הוא כי האי גונא פסולה ולא יצא. הא במקצתה. קרא על פה יצא. וכן הלכתא. והביא זה הר"ם פרק ב' [ה"י]. ומיירי כשאין בשאר ענין אחד שלם, כמו שנבאר לקמן. אותו פסוק ואילך. שצריך לקרותה כולה... שאם דלג כל הפסוק הרי לא קרא את כולה [הא] שצריך לחזור מאותו פסוק אשמועינן [שאפי' אם] הפסוק ששכח הוא ענין מובן בפני עצמו לא סגי ליה בקריאת אותו פסוק אחר שקראה, אלא צריך שיחזור מהפסוק ואילך.
נים ולא נים. אית דמקשי היכי יצא מתנמנם הואיל ונים ולא נים אינו רואה בכתב וקרא על פה הוא ופירשו מתנמנם אשומע קאי. והכי אמרינן הכא סירוגין ושומע כשהוא מתנמנם יצא, אבל קורא מתנמנם לא יצא דהוי לי' קורא על פה. והעיקר דמתנמנם אקורא קאי ואע"פ שהוא נים ולא נים פי' עיניו פתוחות והוא רואה הכתב אלא שאין לו דעת להבין מה שהוא קורא ולומר כך וכך קראתי בה. וזה פי' ולא ידע לאהדורי סברא. וכן תבין דעת הר"ם שכתב פרק ב' [ה"ה] קרא והוא מתנמנם הואיל ולא נרדם יצא ע"כ. ורבינו שלמה פירש לאהדורי סברא, דבר הנאמר מבינת הלב. דקא מסדר פסוק. על פה דצריך לקרותה. כתובה כולה... אלא לעניני המגילה שלא יהא חסר אחד, אבל לענין הקריאה הא אמרי' והשמיט הסופר פסוק אחד וכו' ואמרינן שאם רובה כתובה יצא ואיכא מאן דאמר הא דאמרינן צריך שיהא כתובה כולה, ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד יצא כדאמרינן שאם חסרה מקצתה יצא. והאי דלא שני ליה הכא כאן לכתחלה כאן דיעבד משום דקתני דומיא דהיה דורשה ומה דורשה אפילו לכתחלה הכי נמי כותבה אפי' לכתחילה. אלא דמנחא מגילה קמיה. שהיה מעתיק מן הכתב. שעת הדחק. שלא היתה להם מגילה אחרת. והלכתא. תלמודא קא פסיק. ורבינו שלמה כתב כאן כל הלכתא הלכה למשה מסיני וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. וקיימא לן דתפלין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב דמגרס גריסין [כלומר] שגורות הם. וכן פסקו הרי"ף והר"ם. וכתב הר"ם [הלכ' ס"ת פ"א הי"ב] הטעם שתפלין אין צריכין שירטוט מפני שהם מחופין. [וכתב] רבינו יעקב [ספר הישר סימן ק"ד] דמזוזה צריכה שרטוט בכל שיטה [ושיטה] ושאר התורה שיטה ראשונה בלבד, ומגלה כמזוזה. ופי' כאמתה של תורה [ט"ז ע"ב], כמזוזה, כדפרישנא מפני שיש בה פרשת שמע. ודעת הר"ם שכל התורה צריכה שירטוט בכל שיטה ושיטה. וקיימא לן בגיטין [ו' ע"ב] דשלש תיבות כותבין בלא שירטוט ארבע אין כותבין [ופי'] אמתה כל התורה. ובירושלמי [פ"א ה"א] תני נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה מה להלן צריכה שירטוט אף כאן צריכה שירטוט ע"כ, ואמת קנה [היינו תורה]. לקרתא. צבע אדום. קומא. שרף האילן, גומא בלעז.
<h2>דף יט.</h2>
חרתא. איידענט בלעז. מחקא. נעשית [מ]שחקים. ורבינו שלמה פירש כמין עשבים ונעשים על ידי דבק.
בן עיר. שזמנו בי"ד. לכרך. שזמנו בט"ו [אם עתיד לחזור וכו'] ובגמרא מפרש. הכי גריס רבינו שלמה "אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר אבל אין עתיד לחזור בלילי י"ד לא". ומפרש לא שנו דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא כמקומו בט"ו ולא בי"ד, אלא שעתיד לחזור בליל י"ד, אם קודם [עמוד השחר יצא מן] עיר ההיא, קאמרה מתניתין שאין צריך לקרא עמהם בלילי י"ד אע"פ שעודנו שם הואיל וביום לא יהיה שם אין זה אפילו פרוז ליומו ע"כ. ופי' שאם לא יהיה שם ביום הרי ודאי לא היה שם כל הלילה שכשר לקריאת המגילה, ולא היה פרוז לכל זמן קריאת המגילה. וכתב רבינו שלמה, אבל אין עתיד לצאת משם בלילה דהשתא הוי פרוז ליומו, אע"פ שעתיד לחזור למחר למקומו נקרא פרוז וקורא עמהם. והוא הדין לבן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור בליל ט"ו, כלומר שלא יהיה שם יום ט"ו, לא הוי מוקף ליומו וקרי בי"ד ואע"פ שהוא בכרך, אבל אם אין עתיד לחזור בלילי ט"ו אין צריך לקרא שם בי"ד וממתין וקורא עמהם אע"פ שדעתו לחזור למקומו לאחר זמן, ע"כ. והרי"ף גריס "לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ונתעכב ולא חזר אבל אין עתיד לחזור בליל י"ד קורא עמהם". איכא מאן דאמר שדעת הרי"ף דבן כרך שהלך לעיר [בלחוד קאי. ונתעכב] ריבותא היא, דכיון שהיה בדעתו לחזור בליל י"ד אע"פ שנתעכב [בעיר] ולא חזר בלילה עד למחרת אינו פרוז בן יומו. ועיקר הפירוש הוא דאתרוייהו קאי, כלומר [הא דקאמר] דבן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו בי"ד, דוקא שהיה בדעתו כשיוצא מעירו לשוב למקומו בליל י"ד, דהואיל וכך היה בדעתו אפילו אם ידע בודאי בליל י"ד שאינו יכול לצאת מן העיר עד שיעבור ט"ו קורא כמקומו בי"ד בתוך הכרך, שהרי כשבא לכרך היה בדעתו לשוב למקומו בלילי י"ד ולקרא בי"ד. אבל אם אין עתיד לחזור, פירוש שכשהלך לכרך היה יודע שלא יוכל לשוב למקומו בי"ד ויעמוד שם ט"ו קורא עמהם בט"ו. ואבן כרך נמי קאי, [הא דקאמר בן] כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, דוקא שכשהלך שם היה דעתו לצאת מן העיר בלילי י"ד, דלא הוי אפילו פרוז בן יומו, ואפילו ידע בלילי י"ד שלא יחזור למקומו קורא בתוך העיר בט"ו כמקומו. דלא הוי פרוז בן יומו, דפרוז ומוקף בן יומו לא מיקרי אלא כשהלך שם אדעתא שיהיה עמהם יום הקריאה דכי האי גונא קורא עמהם, דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומוקף בן יומו נקרא מוקף. ולשון הר"ם פרק א' [ה"י], בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו, ואם לא היה בדעתו לחזור אלא אחר זמן הקריאה קורא עם אנשי המקום שהיה שם ע"כ. ופי' אם בן עיר שהלך לכרך שהיה בדעתו כשבא לשם לשוב בלילי י"ד, אע"פ שנתעכב ולא חזר ויודע שיעמוד י"ד וט"ו קורא שם בי"ד. שהרי לא היה דעתו שיהיה עמהם בט"ו אלא בלילי י"ד שהוא זמן קריאתה יחזור למקומו, דלא מיקרי בן יומו אלא כשהיה דעתו להיות עמהם בט"ו. אבל אם היה בדעתו שיהיה שם י"ד וט"ו, אדעתא שיהיה מיקרי בן יומו נכנס לשם והוי מוקף. וכן נמי אם הוא בן כרך שהלך לעיר, אם היה בדעתו לצאת משם בלילי י"ד, דלא הוי אפילו פרוז ליומו, אם נתעכב שם וידע שיעמוד שם י"ד וט"ו, קורא בט"ו, אבל אם היה בדעתו כשבא לשם שיעמוד שם כל זמן חיוב קריאתה, דהיינו כל הלילה, אדעתא שיהיה פרוז בן יומו בא לשם, ופרוז בן יומו נקרא פרוז. מנא אמינא לה. דמשום ההוא יומא חשיב כותייהו, וכדפרישנא לשני הפירושים. בן כפר. פירש רבינו שלמה, שהקדים וקרא ביום הכניסה ואחר כך הלך לעיר והיה שם לילי י"ד. בין כך ובין כך. אפילו עתיד לחזור ולצאת משם קודם היום קורא עמהם בלילה. כבני העיר בעי מיקרי. בי"ד, ורבנן הוא דהקילו להו להקדים ליום הכניסה דאין צריך לחזור ולקרות בי"ד כי איתיה בכפר ע"כ. ולמה שפירש הר"ם כאן וגבי מקדימין ליום הכניסה קאי שפיר.
כולה. פירוש ואם אינה כתובה כולה לא יצא אפילו בדיעבד. וכבר כתבנו לעיל [י"ח ע"ב] דאיכא מאן דמפרש דה"מ לכתחלה אבל דיעבד יצא. איגרת. כלומר שאינה חמורה להצריכה תפירת גידין כל כך. משולשין. פירש רבינו שלמה, שיהא מראש הספר עד מקום תפירת הגיד כממנו ועד הגיד השני ומן השני לשלישי כמשלישי לסוף הספר ע"כ. והר"ם [פ"ב הי"א] פירש משולשין שלש תפירות בשלשה מקומות, שלש תפירות בקצה היריעה ושלש באמצעה ושלש בקצה השני. בין הכתובים. ספרים שהיו בימי החכמים היו עשויין כולם בגליון כספר תורה שלנו. לא יצא. דבעינן אגרת לעצמה, דמיפרסמא ניסא טפי, דכי כתובה בין הכתובים נראה כקורא במקרא. דמחסרא וכו'. ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה [או קצרה מה] שיש לה היכר לעצמה.
<h2>דף יט:</h2>
ומחו וכו'. [הכה על] קדקדה, כלומר [סתר] מקצתה ואמר לא אמרו אלא בצבור, משמע אבל ביחיד יצא. [ודוקא] שכתובה אשורית על הספר ובדיו והטיל בה שלשה חטי גידין והם משולשין, דהא אמר אם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ואפילו דיעבד משמע. ועוד [דנקראת] ספר וכי היכי דספר תורה תפורה בחוטי פשתן פסולה הכי נמי במגלה. ואיכא מאן [דאמר] דאע"פ שהמגלה פסולה יצא ידי קריאה, ולא דמי לספר תורה, דהתם מיקרי פסולה להיות נוהג בו קדושת ספר תורה, אבל לענין קריאת המגלה שהוא חייב בקריאתה אם קראה מתוך הכתב יצא ואע"פ שהיא תפורה בחוטי פשתן, דכל היכא דלא אמרינן במגלה לא יצא, דיעבד יצא ידי חובתו. ולכל יש פנים. שיור התפר. כשתופרין יריעות ספר תורה לחברן יחד משיירין בתפר מלמעלה ומלמטה. ומחו לה וכו'. כלומר לאחר שאמר חזר וסתר מכל וכל, שאין זה הלכה למשה מסיני אלא חכמים אמרו, שיעצו כך כדי שלא יקרע, שאם אינו משייר מהדק בחזקה והוא נקרע. אבל עכשיו שהוא בשיור התפר ומתחיל להדקו יכיר אם יכול להדק כל כך [בלא] קרע, ואם לאו ימנע מלהדק כל כך. סדקית. מחט שלנו שהיא קטנה ותופרין בה סדקי הבגדים.
הא כדאיתא. חרש לכתחלה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי. שוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא. וכן הלכתא [דהא קיי"ל] הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, כדמסקינן לקמן בהדיא הלכתא כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה. ואע"ג דערבינהו ותנינהו במתניתין, אין דינם שוה כדכתבינן. ובירושלמי [פ"ב ה"ה] תני לית כאן חרש. פירוש משום שיטפא דמתניתין דתני חרש שוטה וקטן בהדי הדדי איתיה כאן, ומיהו אין דינו כדין שוטה וקטן, שהרי חרש מחויב בדבר. ומיהו לפום שיטה דגמרין חרש לכתחלה לא. ולשון הר"ם פרק א' [ה"ב], אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתו לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא ע"כ. ואם שומע מאשה יצא, דהא אשה כאיש. והכי איתא בהדיא בריש ערכין [ב' ע"א] הכל חייבין [במגילה] הכל לאתויי נשים וכדר' יהושע וכו'. מיהו ודאי לכתחלה לא תוציא אחרים, כדאמרינן במי שמתו [ברכות כ' ע"ב] תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. ואמרינן פרק עומד ויושב [כ"ג ע"א] הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה או קטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור. ואע"פ שלא כתב דחרש לכתחלה לא, דינא הכי כדכתבינן דאגמרא דילן סמכינן.
<h2>דף כ.</h2>
השתא דאתית להכי. דאשמעינן דעתיה דר' מאיר דשרי לכתחלה. כרביה סבירא ליה. ומתניתין נמי לכתחלה דוקא פסיל לחרש, אבל דיעבד יצא השומע ממנו. למעלה. לפניו. ואין טובלין אלא ביום. כשיגיע שביעי לזב ולטמא מת אין אומרין משחשיכה בתחלת שביעי ראוי לטבול, ואע"ג דלילה תחילת יום הוא הכא יום בעינן. אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה. ובגמרא יליף לה. כשר. דמעלות השחר יממא הוא עלות השחר הוא האיר המזרח.
<h2>דף כ:</h2>
דיממא הוא. כדכתיב וספרה לה שבעת ימים. למחשיך [ובא]. מששקעה חמה, שמחשיך והולך. מקדמי. משכימין. מחשכי. מעריבין.
למאיר ובא. היינו כשינץ האור מפאת מזרח. למחשיך ובא. כלומר משיתחיל החושך. יממא הוא. פירושו ספק יממא, כדאיתא בסוף פרק במה מדליקין [שבת ל"ד ע"ב]. והאי יממא הוא רוצה לומר שאם עשה מצוה הנוהגת בלילה כגון אכילת מצה ופסח בזה הזמן לא יצא. אלא א"ר זירא. פירוש אביי דמותיב למימרא דרבא הכי, ודאי לא נעלם ממנו שסיבת האור ופועלו הוא השמש, והוא היום. וסיבת החושך הוא האור, והוא הלילה. על כן כשמתחיל להאיר בפאת מזרח ראוי להקרא יום, שהרי התחיל פועל האור לפעול והולך ופועל. ומשום הכי כל מצות הנוהגות ביום, אם עשאן אחר שעלה עמוד [השחר] יצא. ומששקעה חמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ודנין זה הזמן להחמיר בכל מקום. והטעם שהרי פועל האור נשקע תחת הארץ והלך לו, ומפני שהלך לו ואינו פועל האור, הנה אנו מסופקים בזה הזמן שמא מזמן שקיעתו נקרא לילה. ומפני שעדיין לא החשיך מכל וכל ויש עדיין באויר קצת מאורו שפעל כשהיה על הארץ, אנו מסופקים שמא עדיין יום הוא. ובטעם הענין לא היה מסופק אביי. ומקושיית אביי דאקשי לרבא ר"ל [מי שאינו יודע] טעם הדברים ולא יהיה בקי בטבעי הדברים ויסמוך על ראיית זה הפסוק וק[שה לו ראיה זו, הביא] לו ר' זירא ראיה מפסוקים דספר עזרא שאינם אלא זכר מפני שהם סיפור בעלמא, כדאיתא בריש ברכות. כלומר מי שלא ידע טבעי הדברים וטעמיהם יסמוך על אלו הפסוקים. ורבא נשען על הפסוק שהביא, שהיה יודע טעמי הדברים וטבעיהם. ולא קשיא מידי ההיא דריש ברכות דקאמר דהני קראי אינם אלא זכר, והשתא מייתי מינייהו ראייה, שהפירוש הוא כשפירשנו. כי קתני אין קורין בלילה אקריאה דשניה ביום. מאי שנא שומרת יום. דנקט לה באפי נפשה הא תנא ליה אין טובלין, מן התורה אם תראה יום אחד או ז' ימים היא נדה וטובלת בליל שמיני ומ[ותרת]. ואם ראתה אותן ז' יום אחד שומרת יום של מחרת וטובלת. ואם תראה ג' ימים רצופים אחר ז' ימי זיבה בתוך י"א יום הרי היא זבה וטעונה ספירת שבעה וקרבן. הזב. זיבה כתיבא הכא, והיינו ראייה ראשונה. ה"ג כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה. והאי קרא בראייה ראשונה. ומריבויא דכל ימי, כדדרשינן לה במסכת נדה [ע"ג ע"א].
<h2>דף כא.</h2>
ואת החדשה ערבית. אף זה אני קורא לפני תמיד, דתמיד לא אתא אלא למעוטי שלא ילין שלחן בלא לחם.
הכי גרסינן הקורא את המגילה עומד ויושב קראה אחד קראוה שנים יצאו. עומד ויושב כלומר אם רצה עומד ואם רצה יושב. כתב הר"ם פרק ב' [ה"ז] קראה עומד או יושב יצא ואפילו בצבור, אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור ע"כ. ...ותמהו עליו דגרסינן בירושלמי [פ"ד ה"א] עלה דמתניתין לשעבר הא לכתחלה לא, והא תני מעשה בר' מאיר שקראה מיושב בבית הכנסת שבטיבעין ונתנה לאחר ובירך עליה פירוש דיקדק זה הירושלמי משום דיצאו שהוא לשון דיעבד מצי קאי איושב. ומשני דלא קאי איושב [אלא] לפרושי לרישא דמתניתין מותר לכתחלה לעמוד ומותר לכתחלה מיושב. אלמא משמע מזה הירושלמי דלכתחלה קוראה מיושב אפילו בבית הכנסת כמו שפירשנו. ועוד אמרינן התם דרבי מאיר הוה בבית הכנסת דטיבעין וקראה בצבור. והואיל וליכא [אלא] משום כבוד צבור, [הא היכא] דלא הוה כבוד צבור, מותר לקרותה ליחידים בין עומד בין יושב, שאין לה קדושה כל כך דמשום כבוד עצמה יהיה צריך לקרותה מעומד. וזהו פי' המשנה בין עומד בין יושב, דמשום כבוד עצמה אין צריך לקרותה מעומד. והיינו דאמרינן בגמרא תנא מה שאין כן בספר תורה, כלומר שמפני כבוד ספר תורה אם קורא בו אע"ג דליכא צבור צריך לקרות בו מעומד. ואמרינן מנא הני מילי אמר קרא ואתה פה עמוד עמדי כביכול אפילו הקב"ה בעמידה. דשמעת מינה להדיא דמשום כבוד ספר תורה צריך לעמוד הקורא בספר תורה ואפילו אינו קורא בצבור. וקאמרה מתניתין דבמגלה הקורא אותה אינו צריך לעמוד מפני כבודה, אבל כשקורא אותה בצבור דהוי [בזיון] צבור שהוא יקרא מגלה בצבור מיושב, מהא לא איירי מתניתין, אלא מפני כבוד צבור אסור לעשות כן לכתחלה, כדאמרינן בהניזקין [גיטין ס' ע"א], כדאמרי רבה ורב יוסף אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. ואפילו הכי אם קראה בצבור מיושב יצא, דהואיל ומשום כבוד צבור הוא דיעבד יצא. ומתניתין דתני אפילו יושב, שלא בצבור קאמר שא"צ לעמוד מפני כבודה. ובירושלמי נמי משמע דמה שאין כן בתורה משום כבוד [ס"ת] קאמר, דבעי בירושלמי [פ"ד ה"א] זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה הוא עומד או מפני כבוד הרבים אי תימר מפני כבודה אפילו בינו לבינה, אי תימר מפני כבוד הרבים בינו לבין עצמו לא, ומשני מפני כבודה הוא עומד אם אתה אומר אף הוא מתעצל ואינו קורא. הרי אף בירושלמי דלא מוכח מהאי קרא דמוכח גמרין מסיק דמפני כבודה הוא, ש"מ דמאי דתנן במתניתין מיושב הוא מטעם דלית [במגלה] טעמא דאיתיה בספר תורה. ומה טעמא דספר תורה שצריך לעמוד הקורא הוא מפני כבודה. טעמא דמגלה שקורא מיושב הוא שאין [חוששין] על כבודה. הילכך כל היכא דאיכא ציבור יש לחוש לכבוד צבור, כדאשכחן בדוכתא אחרינא גבי חומשין. (מהא לא מתניתין). ומפני זה כתב הר"ם אבל לא יקרא בצבור יושב מפני כבוד הצבור. וזהו העיקר. ומה שאמור בירושלמי דקורא בספר תורה בינו [לבין עצמו] אין צריך לעמוד מטעם שלא יתעצל מסתברא דלאו הילכתא הכי, דגמרא דילן מוכח שצריך לעמוד מקרא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי, אלמא משה שהיה קורא עמד. והואיל וגמרא דילן לא פליג בין ביחיד או בצבור ומוכח מקרא דאיירי ביחידות, ש"מ דאפילו ביחידות כל קורא בספר תורה צריך לעמוד מפני כבודה. ואנן אגמרא דילן סמכינן. וש"מ בהדיא מהאי עובדא דרבי מאיר שהוא עצמו מברך על המגילה והאחר שהוא שם עמו קוראה דקאמר התם [ירושלמי פ"ד ה"א] נתנה לאחר ובירך, וכי זה קורא וזה מברך, ר' הונא בשם ר' ירמי' מכאן שהשומע כקורא, כתיב אשר קראו לפני מלך יהודה, והלא שפן קראה, אלא מכאן שהשומע כקורא ע"כ. שנים יחד יצאו, ולא אמרינן תרי קלי לא מישתמעי. לא יברך. אין צריך לברך. מה שאין בתורה. שהקורא בתורה צריך לעמוד מפני כבודה, כמו שביארנו. ואיכא מאן דמפרש שאין קוראין בספר תורה בצבור מיושב. והעיקר מה שביארנו. כביכול. כתב רבינו שלמה, נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן ע"כ והעיקר כתוב בתורה יכול לאומרו. ולשון נוטריקון הוא. על הספסל. אלא או שניהם על הספסל או שניהם על גבי קרקע. יושב ושונה. חוזר מה שלמד, ואז הוא לבדו, ויושב. רכות. דברים קלים שאדם ממהר להבינם.
<h2>דף כא:</h2>
מה שאין בתורה. שאין קורא אלא אחד. מתרגם. [פירש רבינו שלמה] שהתרגום הוא לשון הבבליים, ומשום נשים ועמי הארץ שאינם מבינים לשון הקדש, מתרגם להם אחר מה שקרא הקורא בלשון הקדש כדי שיבינו מצות התורה, ומשום הכי אין מתרגמים שנים יחד דתרי קלי [לא משתמעי], אבל בשל נביאים דליכא מצות לא קפדינן כולי האי אם לא [יבינו] להו מפני [הנס]. לא שנו. שהברכה תלויה במנהג. מנ"ח. מקרא מגילה שעשה נסים ושהחיינו. ואין מוסיפין שלא יכבד על הצבור מפני שהם ימי מלאכה. ושבת במנחה הטעם שהוא סמוך לחשיכה דהיו רגילין לדרוש. ואין מפטירין. משום האי טעמא גופיה. ואין מוסיפין. דראש חודש ומועד איכא ביטול מלאכה, שמלאכת דבר האבד מותרת. מוסיפין. דהא ליכא ביטול מלאכה לדרוש כל היום... בגמרא מפרש. בראשית נמי. דמשתעי בבריאת שמים וארץ, מאמר הוא, שאף הן במאמר נבראו, דכתיב בדבר ה' וכו'. הפותח מברך לפניה. כלומר קורא ראשון בתורה מברך ברכה שלפניה על ידי כל העולים שהרי יודע כמה הם חייבים לקרות אחריו. והמסיים מברך ברכה שלאחריה על ידי כולם, שהרי ידע כמה קראו בתורה. ואיכא מאן דמפרש שלא חייבו חכמים ברכת התורה אלא לפותח וחותם, פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה. משום הנכנסים ומשום היוצאים. אם יכנס אדם לבית הכנסת אחר שבירך הראשון ולא ישמע האחרים מברכים יאמר אין ברכה בתורה לפניה. ואם יצא אחד ולא שמע [אותו] שבירך תחלה (אינו) מברך לאחריה יאמר אין ברכה בתורה לאחריה ומשום הכי התקינו שיהא כל אחד ואחד מן הקוראים בתורה מברכים לפניה ולאחריה. ירושלמי פרק אין [עומדין (ברכות פ"ה ה"ג)] היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. אם אמר את, ממקום שפסק, הראשונים נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם ע"כ. ולפי זה אינו מברך אלא בסוף שהרי נתברכו הראשונים, ולא שייך הכא למימר שיברך בתחלה משום היוצאים, דמילתא דלא שכיחא הוא. ועוד דהא חזי שנשתתק ולא גמר ועלה אחר תחתיו. וכן תבין דעת הר"ם פרק י"ב דתפלה [ה"ו], שכתב קרא ונשתתק יעמוד אחר תחתיו ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק ויברך בסוף ע"כ. היאך קורין אותה. בארבעה גברי.
<h2>דף כב.</h2>
ביום הראשון. גבי מעמדות תני לה במסכת תענית [כ"ו ע"א] ביום הראשון באחד בשבת. דולג. השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו מי שלפניו. פוסק. הפסוק לשני פסוקים, זה קורא חציו וזה קורא חציו. הנכנסין. יאמרו כשישמעוהו מתחיל כאן, הראשון לא קרא אלא שנים. והיוצאין. כשרואין שהוא קורא עד כאן יאמרו מי שיבוא אחריו לא יקרא אלא שנים. דאפשר בהכי. לקרות מפרשה שלאחריה, דהא מתניתא בשני ובחמישי בשבת קיימא שהוא יכול לקרא כמה שירצה, שהכל מענינו של יום. כשם שאין מתחילין בפרשה בפחות מג' פסוקים. נשארים למעלה מאותה פרשה, גזירה משום הנכנסין שיהיו סבורים לא קרא ראשון שלפני זה אלא שנים פסוקים שלמעלה מפסוק שמתחיל זה. כך אין משיירין. שלא יפסוק הקורא בפחות מג' פסוקים לסוף הפרשה משום היוצאים, שלא יאמר היוצא עכשיו זה שיבוא אחרי לא יקרא אלא שנים פסוקים הנשארים. וכן הלכתא. שכיחי. לפיכך החמירו. משייל. כשישמע שזה מתחיל בפסוק שלישי לראש הפרשה ישאל היאך לא קרא ראשון אלא שנים פסוקים של פרשה זו, והם יאמרו לו שקרא מפרשה עליונה. והלכתא. תלמודא קא פסיק. אמצעי דולג. בפרשת ראש חדש. מוסף. תפלה ענינו [ברכה] יתירא. פתח בריך. שבירך לפניה ולא בירך לאחריה, וטעמא מפרש לקמיה. בישראל קרא. שהיה שלישי, דלא הוה לא כהן ולא לוי, ומה טעם לא בירך לאחריה, לאו משום שאחר יקרא אחריו והוא יברך לאחריה. [בכהני קרא]. קרא ראשון במקום כהן. דהא רב הונא קרא בכהני. [כד]אמרינן בהניזקין [גיטין נ"ט ע"ב]. מיכף כייפי ליה. אית דמפרשי והואיל והוא גדול מכל כהנים [שבדורו] ששמענו שמעם בירך לפני כהן ראשון דתו ליכא למיחש לאינצויי. אלא רב הא איכא שמואל דכהנא הוה ודבר עלויה. כלומר היה נוהג רב כבוד לשמואל כדאמרינן במרובה [ב"ק פ' ע"א] רב לא עייל לקמיה דשמואל. והואיל [ויש מי] שהוא גדול ממנו אין לו לקרא ראשון לפני כהן, ואע"פ שהוא גדול מזה הכהן שלפניו בבית הכנסת ע"כ. וכבר ביארנו זה תכלית הביאור פרק הניזקין, וכתבנו שם הפירוש האמיתי שהדין הוא שהגדול במעלת התורה שהם בבית הכנסת קודם למעלת היחס... במקום אחר כהן גדול הימנו במעלת התורה. כבוד הוה עביד ליה. לשמואל, משום דלטייה, כדאיתא פרק שמונה שרצים [שבת ק"ח ע"א] ולאו משום שהוא גדול בתורה הוא דהוה עביד. שלא בפניו. לא היה נוהג בו כבוד, שלא היה גדול ממנו. כתב רבינו שלמה, שמואל לא היה שם ע"כ. וכבר כתבנו פרק הניזקין הפירוש האמיתי מהו בפניו ושלא בפניו, ואפילו היה שמואל עמו בבית הכנסת קרי שלא בפניו, ורב היה קורא לפניו שהרי רב גדול משמואל במעלת התורה. אי נמי פירוש בפניו, כשהכבוד שהוא עושה לו מורה שמפני שהוא עמו וסמוך לו ודבר עמו עושה לו זה הכבוד והיינו שיכנס ראשון מיקרי בפניו, שזה הכבוד מילתא יתירא היא, ומשום דלטייה הוה עביד ליה הכי כדאיתא במרובה [ב"ק פ' ע"א]. ופירוש שלא בפניו, במה שאינו מורה שמפני שהוא עמו וסמוך לו ודבר עמו עושה לו זה הכבוד. והיינו שלא יקרא ראשון כשיהיו שניהם בבית הכנסת כי האי גונא לא עביד ליה כבוד, דהואיל והוא גדול במעלת התורה דין תורה הוא שיקרא ראשון. הכי נמי מסתברא. דרב ראשון קרא, ומפני זה בירך לפניה ולא לאחריה. דקודם תקנה הוה, והראשון מברך לפניה והאחרון מברך לאחריה. לאחר תקנה. שהתקינו שכל אחד ואחד יברך.
<h2>דף כב:</h2>
שיש ביטול. כשמאחרין בבית הכנסת. כגון תענית צבור. רוב תעניות צבור של גשמים מותרין במלאכה. וט' באב. [נמי מותר במלאכה אלא] במקום שנהגו. ראשי חדשים. אין בו ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות בהן. וחולו של מועד. אינו מותר במלאכה אלא בדבר האבד. ולרב אשי. דאמר זה הכלל דמתניתין [לאתויי] תענית צבור, ועל כרחך לאתויי נמי תשעה באב דאיכא ביטול בתשעה באב במקום שנהגו. חל להיות בט' באב קאמר. קורא אחד ומפטיר אחד. הקורא הוא הוי המפטיר. סימנא בעלמא. כלומר הא דנקיט ליה וכייל ליה בזה הכלל, סימנא יהיב לן שלא [נטעה]. דטפי. [העודף] דבר מחבירו. טפי ליה גברא. [קורא] יותר בספר תורה בבית [הכנסת]. קרא בספרא. כתב רבינו שלמה לקמן באותו פרק [כ"ד ע"א] שהיו רגילין לקרות בתורה קודם התפלה ולא נוהגין כסדר שלנו. לא אסרה תורה. בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבית הכנסת בדוגמא של בית המקדש. לא [בעי] מטרח צבורא. שאם ילך יעמדו כולם מפניו. פישוט ידים ורגלים [בלבד]. כשהיה נופל על פניו ושאר צבור לא היו עושין כן. ולא משנה. לא היה רוצה לשנות ממנהגו. ואי בעית אימא. שלא היה רגיל ליפול על פניו מפני שהיה אדם חשוב. אלא אם כן נענה. אלא אם כן בטוח במעשיו שיענה בתפלתו. למה זה. אלמא אין לו לעשות.
<h2>דף כג.</h2>
דמצלי אצלויי. על צידם, ולא נופלין על פניהם ממש, לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. לבוא. לבית הכנסת, שצריך לטרוח בסעודת י"ט. ממהרין לבוא. שהכל נתקן מערב שבת, ויפה למהר ביאתן לקרוא שמע כותיקין. וממהרין לצאת. משום עונג שבת. גברא יתירא. ביום הכפורים. סידורא דיומא. שסדר תפלת היום מרובה, שמרבים בתפלה ובתחינה. כנגד ברכת כהנים. שלש תיבות בראשון וחמש בשני ושבעה בשלישי. שלשת שומרי הסף. בסוף ירמיה ובסוף מלכים ואת שלשת שומרי הסף. חמשה דכתיב נמי במלכים וחמשה אנשים מרואי פני המלך שבעה דכתיב בסוף ירמיה ושבעה אנשים מרואי פני המלך, שרואי פני המלך הם שבעה כדכתיב שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך, ויש מהם חמשה חשובים, כדכתיב [בסוף מלכים וכנגדן תיקנו אלו מעין דבר] מלכות. דמשלים בעובדיה. תמים במעשיו. אפילו קטן ואפילו אשה... וכן כתב הר"ם בתפלה פרק י"ב [הי"ז]. מפני כבוד התורה. כתב רבינו שלמה שלא יהא כבוד התורה וכבוד הנביא שוה ע"כ. ר"ל שאלו קורין בתורה וזה קורא בנביא אלא... [צריך שיקרא] בתורה תחלה, והואיל ולאו חובה הוא לא סליק למנין ז' ואם איתא דאינו עולה א"כ אינו שבעה אלא שמונה הוא וכ"ד פסוקים צריך בנביא. [כנגדו נמי לא בעינן]. ...כנגד אותן שלשה שקרא [המפטיר בתורה. עניינא.] כל ענין הפרשה שה[וא קורא]. מקום שיש תורגמן שאני. שיש טורח לצבור ואע"פ שלא [שלם הענין] הואיל וקרא עשרה פסוקים ותירגמן המתרגם דיו. והביא כל זה הר"ם פרק י"ב [הי"ג]. וכתב הרי"ף והלכתא עולה דגרסינן בפרק בני העיר [ל' ע"ב] ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מאתה תצוה עד ועשית כיור וחד קרי מכי תשא עד ועשית והיינו מפטיר. אלמא מפטיר עולה למנין ז' וכן הלכה אלא מיהו אשכחן לרב נטרונאי גאון דאמר משמיה דרבנן סבוראי דהיכא דקרו שיתא ואפסיקו בקדיש והדר אפטירו אינו עולה והיכא דלא אפסיקו בקדישא לקמיה הפטרה עולה למנין ז' וטעמא דמסתברא הוא ע"כ. ולשון הר"ם [הלכ' תפילה פי"ד הי"ז] [ואם הפסיק ש"ץ בקדיש] בין משלים ובין המפטיר אינו עולה ע"כ. תוספתא [פ"ג הי"ג] [בית הכנסת] שאין להם מי שיקרא אלא [אחד עומד] וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים איירי בשבת שעולין שבעה, ור"ל עד [שיצאו ידי חובתם] מקריאה של אותו היום. והביאו הר"ם פרק י"ב [הי"ז].
קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על [ידי] הקטן שנאמר [שמות ז'] ואהרן אחיך יהיה נביאך. וראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו. חזן העומד לקרות אין אחר עומד ומחזן עליו עד שיקרא. זקינים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש, וכשמניחים התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש. וכשהכהנים נושאים כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש. וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקדש שנאמר ותקהל העדה אל פתח אהל מועד ע"כ. ירושלמי [פ"ד ה"א], והביאו הרי"ף כאן, משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד שנאמר וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל עזרא תיקן שיהיו קורין שלשה בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה. וכתב היינו טעמא דקרינן שבת במנחה משום דבעינן שמונה כהנים שעם בפני עצמן הם, ובעינן שיהיו הכהנים שוים לישראל שני וחמישי ושבת בשחרית ושבת במנחה ע"כ. וזה תימה, דמרובה [ב"ק פ"ב ע"א] אמרינן דעזרא תיקן שיהיו קורין במנחה משום יושבי קרנות, ומה לנו לטעם אחר אלא לטעם דאמרינן שם בגמרא. והתם במרובה נמי אמר דעזרא תיקן שיהיו קורין בשני ובחמישי תלתא גברי תלתא תלתא פסוקי.
<h2>דף כג:</h2>
אין פורסין על שמע. פירש רבינו שלמה, מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, ופורסין לשון חצי דיבור הוא. ובתוספתא משמע שהוא לשון לפני. כמו פרוס החג, כמו שכתבנו שם. והראב"ד [בהשגות הלכ' תפילה פ"ח ה"ה] פירש גם כן לשון חצי [דבור], שאין אומרים אלא ברכת יוצר אור בשביל קדושה שבו ואחר כך מדלגין הברכה האחרת וק"ש ואומרין תפלה מפני הקדושה. ולשון הר"ם בתפלה פרק ח' [ה"ה] וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים ועונין אחריו אמן אלא בעשרה וזה הוא הנקרא פורס על שמע ע"כ. וכן עיקר. כי הוא יברך הזבח [שמואל א' ט'] מתרגמין הרי הוא יפרוס ית דבחתא. ואין עוברין. שליח צבור. ואין נושאין. כהנים. ואין קורין. בצבור. מעמד ומושב. למת, כדאיתא בברכות. תנחומי אבלים. עומדים בשורה, ואין שורה פחותה מעשרה. ואין מזמנין על המזון בשם. נברך לאלהינו. והקרקעות של הקדש, מי שבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן. ואדם כיוצא בהם. אם בא ליפדות מיד הקדש. ובגמרא מפרש. יצאו הם. המרגלים היו י"ב, ויהושע וכלב לא היו בעצה. לאו אורח ארעא. להטריח שליח צבור בפחות מי' ולקרותם יקרים, דאם כן מה הנחת למרובים. ואינן מן המנין. שהרי מברכים אותם ואומרים להם בעל נחמות ינחם אתכם, הרי אינו כוללן יחד. עשרה כהנים. בפרשת הקדשות, שלשה בערכים ושלשה בבהמה וארבעה בקרקעות. יותר מפסוק אחד. כדי שלא יטעה התורגמן שהוא מתרגם על פה.
<h2>דף כד.</h2>
שלשה. אם ירצה ולא איכפת לן אי טעי דלא נפקא מיניה הוראה. שלש פרשיות. בגמרא מפרש היכן משכחת להו. ואין מדלגין בתורה. שהשומע שקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב עליו כל כך לשמוע. עד כמה הוא מדלג. בנביא. כדי שלא יספיק. שלא יהיה הדילוג רחוק ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג בטרם שיגמור התורגמן התרגום, שאין כבוד הצבור לעמוד שם בשתיקה. קורא. משנה היא ביומא [ס"ח ע"ב], ומכהן גדול קאמר. ופרשת אך בעשור היא בפרשת אמור אל הכהנים. בענין אחד. מדלג אפילו בתורה. והא תניא. סייעתא היא. מנביא לנביא. שיש כאן בילבול הדעת יותר מדאי. מסוף הספר לתחילתו. למפרע.
המפטיר בנביא וכו'. באותו הזמן היו רגילין לקרות בתורה קודם תפלה ולא נוהגין כסדר שלנו. כתב רבינו שלמה וכדאמרינן לעיל [כ"ב ע"ב] רב קרא בסיפרא פתח בריך חתים ולא בריך ונפול כולי עלמא על אנפייהו, שהיו קורין בתורה תחילה. ולזה שרגיל להפטיר בנביא תיקנו לו חכמים שיהא פורס על שמע ברבים ושיהא עובר לפני התיבה להוציא את הרבים בקדושה שבתפלה. על ידו. בשבילו. והם קודמים לכל אדם אחר. אינו פורס. לפי שאין לו להוציא את הרבים, שהרי אינו מחויב בדבר. ואינו נושא. אם הוא כהן, לפי שאינו כבוד לצבור להיות כפופים לברכתו. פוחח. בבגדים קרועים. כתב רבינו שלמה במסכת סופרים [פי"ד הט"ו] מפרש כל שכרעיו נראים ע"כ. והר"ם נראה דגריס כל שכתיפיו נראים, שכתב פרק ח' [הלכ' תפילה הי"ב] מי שכתיפיו מגולות אע"פ שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח צבור עד שיהיה עטוף ע"כ. וכן פירש הרי"ף. ערום ויחף דכתיב גבי ישעיהו [ישעי' כ'] מתרגמינן ערטילאי ופחיח. פורס על שמע. שהרי הוא מחויב בדבר. אינו קורא. משום כבוד תורה, וכן לפני התיבה וכן בנשיאת כפים גנאי הוא לצבור. אינצויי. שהדבר בא לידי מחלוקת אני אפטיר ואתה תעבור לפני התיבה. בחנם. זה שעובר לפני התיבה אינו נוטל שכר, משום כבוד איכא משום אינצויי ליכא.
<h2>דף כד:</h2>
מהו שיקרא בתורה. בצבור, מי אסרו חכמים לגדול דוקא, או אפילו לקטן. ותיבעי לך ערום. פירוש שערותו מכוסה וכל שאר איבריו ערומים. והלא הרבה אנשים צפו וכו'. כלומר שהם כעורים במעשה מרכבה ואומרים אותה. באובנתא. בהבנת הלב, ואין כאן הנאה, אבל ברכת מאורות היא ברכת הנאה, ואיך יברך מי שאינו נהנה. ורבנן. סברי שאף לסומא יש לו הנאה במאורות, שאחרים רואים ומצילין אותו מן הפחתים פירוש גומות. והלכתא כרבנן.
לפי שהעם מסתכלין בו. כתב רבינו שלמה, ואע"ג דאמרינן בחגיגה [ט"ז ע"א] המסתכל כשנושאין כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהם, באותו זמן קא מיירי שהיו מברכים בשם המפורש, אבל בזמן הזה מותר ע"כ. והעיקר שאסור להסתכל אף בזמן הזה, שהטעם הוא משום היסח הדעת, כדאיתא ירושלמי פרק בתרא דתענית [פ"ד ה"א] דתני אמר ר' חגי כלום אמרו אין מסתכלים בכהנים בשעה שמברכים את ישראל אלא מפני היסח הדעת. ופירושא דמילתא דר' יהודה שמפני הצבע שבידיהם הם מביטים בהם. ואינם יכולים לעמוד בעצמם שלא יביטו בצבע, וקא עבדי אסורא. פניו ידיו ורגליו. שהם יחפים בלא מנעלים כשמברכין, כדאמרינן בראש השנה [ל"א ע"ב] אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן, ואם יש מומין בפניו או בידיו או ברגליו יביטו בו.
בוהקניות. מין בוהק הוא, לינטילודש בלעז. עקומות. כפופות. עקושות לצדדין. חיפני ובישני. כהן שהוא מאנשי בית חיפה או מאנשי בית שאן, שהם מגמגמים בלשונם. וכל הני אפילו במקום שמכירים לשונם פסולים. ואע"ג דאמרינן בגמרא דבני מערבא פרק היה קורא [ברכות פ"ב ה"ד] תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבענין מפני שהם עושין חיתין היהין ואלפין עיינין ואם היה רוב לשונם מותר, לאו הילכתא היא דאנן אגמרא דילן סמכינן דקתני לא ישא את כפיו ואפילו בעירו קאמר. וכן תבין דעת הר"ם פרק ט"ו [הלכ' תפילה ה"ב]. דעבי קלך. ותניא בהכל שוחטין [חולין כ"ד ע"א] בשילה ובבית עולמים הלוים נפסלים בקול. וחכיתי. בישעיה כתיב. מחרף. דמשמע דקאמר והכיתי. זבלגן. פי' ר"ש שעיניו זולגות דמעות. והר"ם פירש פרק ט"ו שיורד רירו על זקנו בשעה שהוא מדבר. לא ישא. לפי שמסתכלין בו. דש בעירו. רגילין היו בו אנשי עירו ואינן מסתכלין בו. איכא מאן דאמר דכל הני (והני) שפסולין מחמת שמסתכלין בו, הואיל והורגלו בהם לא יסתכלו בו ושרי, אבל הני דפסילי מחמת שהאותיות אינם קוראים כתקנם פסולים לעולם בכל מקום עד שיקראום כתקנם. מיהו בגמרא לא מצינו דש בעירו מותר אלא בסומא באחד מעיניו וזבלגן, אבל בשאר מומין שיש לו בפניו ידיו ורגליו תני בהדיא לא ישא את כפיו, ובברייתא תניא ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו ואם היו ידיו עקומות או עקושות לא ישא את כפיו, ולא תני בהו ואם היה דש בעירו מותר. משום הכי נראה דלא אמרינן כשדש בעירו שיהא מותר אלא במום שהוא נמצא לכמה בני אדם כגון סומא באחד מעיניו או בזבלגן שיש כמה אנשים בזה המום, אבל שאר מומין שאינם נמצאים לבני אדם תמיד כגון בוהקניות ועקומות ועקושות אע"פ שהורגלו בו לא ישא את כפיו לפי שעם כל זה מסתכלין בו, והיינו דלא תני בהו שאם דש בעירו מותר. והיינו נמי בידיו צבועות סטיס דלא תני שאם דש בעירו שיהא מותר, אלא צריך שיהיו רוב אנשי העיר מלאכתן בכך דהואיל והכי הוא לא יסתכלו שזה המום נמצא תמיד אצלם. וכן עיקר וכן תבין דעת הר"ם פרק ט"ו. דש. לשון הרגל. לא ישא. שמסתכלין בו בעין שנסמית. אם רוב העיר מלאכתן בכך. מותר לפי שאין מסתכלין בו. והלכתא כר' יהודה דהא ת"ק לא פליג עליה, ובברייתא מפרש כטעמיה דתני אם רוב אנשי העיר עושין כך מותר. והביא זה הר"ם בתפלה פרק ט"ו [ה"ב].
אף בלבנים. בגמרא מפרש טעמא. תפלתו. תפלין שבראש. עגולה. כביצה וכאגוז. סכנה. שלא תיכנס במוחו. ואין בה מצוה. דמרובעות בעינן. נתנה. לשל ראש על מצחו, ושל יד נתן על פס יד. הרי זה דרך המינים. שמבזים מדרש חכמים והולכים אחר פשט הכתוב, בין עיניך ממש על ידך ממש, וחכמים למדו בג"ש במנחות [ל"ז ע"ב] בין עיניך זה קדקוד על ידך זו קיבורת הזרוע. על אונקלי. על בית יד של לבושו מבחוץ. הרי זה דרך החיצונים. דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות. וציפן זהב. נמי כתיב תורת ד' בפיך שיהיה הכל מן הבהמה. שמא מינות. שדרך המינים להקפיד בכך. בתופרן. כשהוא תופר בית מושבן צריך ליזהר שלא יקלקל את ריבוען במשיכת חוט התפירה, וצריך שיהא להם אלכסון מרובע כהלכתו שתהא לכל אצבע באורך ורוחב אצבע אצבע ושני חומשין באלכסון. כאמגוזא. עגולות כאגוז, אבל עגולה כגבינה וכעדשה אימא שפיר דמי אי לאו ברייתא.
<h2>דף כה.</h2>
דרך המינות. שאומרים שאין לצרף רשעים בשבחו של מקום, וחכמים למדוה [כריתות ו' ע"ב] מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטורת שצריכין ישראל בהרצאתן להיות באגודה אחת. יגיעו רחמיך. לשון הווה הוא, כלומר רחמיך מגיעים על קן צפור, שאמרת לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם, כך חוס ורחם עלינו. ועל טוב. על הטובה נודה לך, דמשמע ולא על הרע. מודים. שתי פעמים משמע שתי רשויות. משתקין אותו. ובגמרא מפרש לה. על הרעה. מברכין דיין האמת כדאיתא בהרואה [ברכות נ"ד ע"א]. קנאה. כלומר על העופות חס ולא על הבהמות והחיות, כך פירש ר"ש. ולשון הירושלמי [פ"ד ה"י] ועל אותו האיש לא חס, כלומר על איש פלוני שמת או שאירע לו כך וכך. גזירות. כתב רבינו שלמה, להטיל אימתו עלינו להודיע שאנו עבדיו ושומרי מצוותיו ע"כ. לחדודי. לידע אם יוכל להקשות לו מה שהקשה לו. אי לאו דכתבינהו. שני תנאים התנה בדבר התוארים, האחד שאמרם משה, והשני שאנשי כנסת הגדולה תקנום בתפלה. שאם לא אמרן משה לא היו אנשי כנסת [הגדולה] מתקנים שיאמרו אותם תוארים. ואם אמרם משה ולא התקינו אנשי כנסת הגדולה שיאמרו בתפלה לא היה לנו רשות לאומרם בתפלתנו אלא כשהיינו עוברים דרך עליהם בקריאת הפסוקים היינו אומרים אותם כמו שאמרם משה בפסוק ההוא. משל. כלומר אני אמשול לך תארי השם מה הם כנגד כבוד השם. למלך וכו'. תמשול המשל למי שיש לו זהב ומשבחים אותו בכסף. כלומר במה שאין לו. שאין לו אלא זהב. כך התוארים הם כולם הפעליות. ואין לשם יתברך הפעלות ויציאה מן הכוח אל הפועל כלל. אבל אין אנו יכולים לקלס אלא בדברים שהם מעלות בחקנו, והם נמנעות ממנו. ומפני זה צריך למעט בדברים, ואין ראוי לומר אלא מה שאמר משה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה. ומה מאד ביאר זה החכם האמיתי, שלא אמר שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין באלף, שאם אמר זה היה מובן שיש לו מאותו המין וממעטין מה שיש לו ממנו. אלא אמר שמקלסין אותו בכסף, כלומר ממה שאין לו. וכבר ביאר זה הרב המורה צדק בספרו פרק נ"ט מן החלק הראשון. חוץ מיראת שמים. כתב רבינו שלמה, שאותה היא ביד האדם שיהא הוא מכין את עצמו לכך. ואע"פ שיכולת בידו להכין את לבבינו אליו שנאמר [ירמיהו י"ח] הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי ואומר [יחזקאל ל"ו] והסירותי את לב האבן וכו' ע"כ. והעיקר שהאדם בעל בחירה ורצון, כדכתיב [דברים ל'] הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. ובחרת בחיים [דברים ל"ו].
באומר מודים מודים. ומשתקין אותו. הא דאמר מילתא מילתא. פירש ר"ש אי כל תיבה ותיבה הוא שונה אין כאן משמע שתי רשויות אלא מגונה, וסכל הוא שאין דרך לדבר כן. והר"ם פירש בהיפך בק"ש פרק ב' [הי"א], וכן נראה כל האומר שמע שמע, דמשמע שכופל מלת שמע. וקורא את שמע [וכופלה] משמע קריאת פסוק הפרשה. וכבר ביארתי זה פרק אין עומדין. חברותא. מנהג חבר הוא נוהג בבוראו לדבר שלא במתכוין. ארזפתא. ותשם את המקבת [שופטים ד'] מתרגמינן ית ארזפתא. המכנה בעריות. שדורש פרשת עריות בלשון כינוי, שבמקום ערות אביך אומר קלון אביך. כינוי לשון הפוך הוא שמהפך הדיבור לשבח או לגנאי. לאעברה בארמיותא. שלא יהיה בא על הגויה ויוליד בן לע"ז. בנזיפה. שעוקר הכתוב ממשמעו, שהכתוב דיבר מהעברת בניהם למולך שהיה חוק האמוריים, וזה נותן כרת לבא על הגויה שלא חייבתו תורה ופוטר העברה למולך שחייבה תורה. תני רב יוסף. לפרושי מכנה דמתניתין. תני ר' ישמעאל. לפרושי מתניתין שאומרת שהכתוב מדבר בישראל הבא על הגויה, ומשום הכי משתקין אותו בנזיפה.
מעשה ראובן. וישכב את בלהה. נקרא. בבית הכנסת. ומתרגם. שאין אנו חוששין בגנותו. הראשון. כל פרשת העגל עד ואשליכהו באש שחזר אהרן וסיפר. ולא מתרגם. פירש רבנו שלמה, שמא יאמרו עמי הארץ מאיליו יצא וממש היה בו. אבל המקראות אינן מבינים ע"כ. ולא גריס בגמרא מאי טעמא משום כבודו של אהרן. והרי"ף גריס ליה. לא נקרין. בהפטרה. מה למעלה וכו'. כלומר שמא ישאל מה שאין יכולת האדם להשיגו.
<h2>דף כה:</h2>
שבחיה הוא. שהודה על חטאו. [מאהבה]. של ברכות (מאהבה). של קללות. מיראה ולא לש"ש. פייגא. תחלש דעתם כשישמעו העונש. אחרון. קרי ויהיו בני יעקב שנים עשר, כאילו הוא פסוק בפני עצמו, לפי שהוא נפסק בהפסקת פרשה. מן ויאמר אל אהרן. מה עשה לך. פקרו העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז ומשום כבודו של אהרן אינו מתרגם. משום ישא. שלא יאמרו הקב"ה נושא פנים. היכא דכתיב אמנון בן דוד. אינו מתרגם. ישגלנה. לשון גנאי כדאמרינן [נחמיה ב'] והשגל יושבת אצלו מאי שגל כלבתא [ר"ה ד' ע"א]. עפולים. לשון גנאי הוא יותר מטחורים, ושניהם בנקב בית הריעי. חר יונים. לשון ריעי. דב יונים. הזב מן היונים. שיניהם. כמין שינים יש לכרכשא וקרי הכי לצואה לחה. למחראות. גבי ע"ז כתיב ביהוא בספר מלכים [ב' י']. קורח. לשון מוציא ריעי. כבידו. כובד משאו של ריעי, שהיה כובד עגבותיו. שין תיו. לשון שת וחשופי שת ערות מצרים. דסני. שיוצאות עליו שמועות שנואות שהוא מנאף. בגימל ושין. כלומר מותר לבזות גם אמו שילדתו. פירש רבנו שלמה ג', גייפא, זונה. שין, שטייה. והרי"ף פירש, ג' גויה שין שפחה. ובסנהדרין אסיקנא שמותר לבזות את אביו גם כן, דגרסינן התם פרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"ב ע"א], תניא היה רבי מאיר אומר מה ת"ל את אביה היא מחללת, שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול, כבוד נוהגין בו בזיון, אומרים ארור שזה ילד ארור שזה גידל ארור שזה יצא מחלציו. אמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא אפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא. והביאה כאן הרי"ף. נראה דעתו דהלכתא היא. וכבר ביארנו זה שם וכתבנו שם דעת אחרת. ינוחו לו ברכות. שהולך בדרך טובים. תוספתא [פ"ג הכ"א], והביאה כאן הרי"ף, הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד, יחיד אין מכנין אותו לרבים. ר' יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה מחרף ומגדף, והקורא פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. תורגמן העומד לפני חכם אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן הוא אביו או רבו ע"כ.
רחבה של עיר. קסבר האי תנא שיש בה קדושה, ומפרש בגמרא הואיל והעם מתפללים שם בתעניות ובמעמדות. פירוש שיש שם קיבוץ מרובה, ובית הכנסת קטון מהכיל אותם. ופירוש במעמדות מעמד של קרבנות, כדאמרינן בתענית פרק בשלשה פרקים [כ"ו ע"א] אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת וכו', ופעמים שהקיבוץ מרובה ובית הכנסת שבעירם קטון, ומתפללים ברחובה של עיר. ואיכא מאן דמפרש האי ובמעמדות, מעמדות של ביכורים שלנין ברחובה של עיר, כדתנן בביכורים פרק ג' [מ"ב] כיצד מעלין את הביכורים, כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא נכנסין לבתים. פירוש מפני אהל טומאה והואיל ולנין שם מתפללין שם. והעיקר מה שפירשנו, דתפלת ערבית רשות, ועוד דטעמייהו דרבנן דאמרי שאין ברחובה של עיר קדושה משום דהוי אקראי בעלמא, ולינת אלו ברחובה של עיר אין זה אקראי אלא חיוב גמור. ודעת הר"ם בתפלה פרק י"א תבין כמו שכתבנו.
<h2>דף כו.</h2>
ספרים. פירש רבנו שלמה נביאים וכתובים ע"כ. והעיקר ספרים חומשים, וכל שכן נביאים וכתובים, שאין קדושת חומשים כקדושת ספר תורה העשוי כתיקונו. וכן כתב הר"ם בתפלה פרק י"א [הי"ד]. ולשונו הוא, מכרו חומשין לוקחין ספר תורה. במותריהם. אם מכרו ספרים ולקחו במקצת הדמים תורה, לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה.
זו דברי וכו' מתניתין דקאמר דרחובה של עיר יש בה קדושה. אקראי. כלומר ארעי הוא ולא הוקבע לתפלה, שאין זה תדיר אלא מקרה הוא כשעושין כך. והלכה כרבנן. וכתב הר"ם סוף פרק י"א [הכ"ב], וכן בתים וחצירות שהעם מתקבצים בהם לתפלה אין בהם קדושה מפני שלא קבעו אותם לתפלה אלא ארעי מתפללים בהם כאדם שמתפלל בתוך ביתו ע"כ. לא שנו. דתני מתניתין שמותר למכור בית הכנסת ליקח מאותן דמים דבר שקדושתו חמורה וממכרן ממכר, דוקא בשל כפרים שלא עשו אותה אלא על דעת שתהיה שלהם לבדם להתפלל בה. שהרי אין דרך שיכנסו שם אנשים מעלמא. אבל של כרכים. שדרך ליכנס בה אנשים מעלמא, ודאי נעשית על דעת שיבוא שם להתפלל כל מי שיכנס בעיר, והרי היא של כל ישראל. ואין מוכרין אותה לעולם. ואם מכרו אין ממכרן ממכר שהרי מכרו מה שהוא של אחרים. דאדעתא דידי. פירש רבנו שלמה לשאול תורה ממני, הכל תלוי בי, ודעתם תלויה בדעתי ע"כ. זה הביא הרי"ף. והר"ם גם כן הביאה כמו שנבאר לקמן [כ"ו ע"ב]. ואין ירושלים. דבנגעים כתיב ארץ אחוזתכם וקסבר האי תנא לא נתחלקה ירושלים. אני לא שמעתי. שלא תהא מטמאה בנגעים. אלא מקום המקדש בלבד. דבנגעים כתיב ובא אשר לו הבית, שיש לו בעלים, אבל ירושלים מטמאה, דקסבר נתחלקה לשבטים, ואחוזתכם קרינן בה. הא בתי כנסיות. כשאר בתי בני העיר הם ומטמאין בנגעים, ואע"ג דשל כרך נינהו. אלמא יש להם בעלים ולא הוו מכולי עלמא. מקום מקודש. אף בתי כנסיות במשמע. חופף. אדם המצטער חופף מתחכך בינו לבין עצמו. חופף לשון שפשוף כמו [נזיר מ"ב ע"א] נזיר חופף ומפספס. אין משכירין. בעלי בתים בתיהם לעולי רגלים, אלא בחנם הם נכנסין לתוכן. עורות קדשים. תודות ושלמים שעורותיהן לבעלים. גולפא. קנקן של חרס שנשתמש בו. ומשכא. עור, אם שחט בהמה.
לא שנו. לשון רבנו שלמה לא שנו, דאין מורידין הדמים מקדושתן. למשתי ביה שיכרא. לקנות בדמים שכר לשתות ע"כ. והוא הדין שהלוקח יכול לעשות באותו בית שם מה שירצה, והכי מוכח עובדא דרבינא דא"ל רב אשי זיל זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעה. ודוקא בבית הכנסת של כפרים דאוקימנא למתניתין, דההיא הואיל ואדעתא דידהו הוא דעבדו לה מצו לאזבונה, ובההיא הוא דמהני תנאה דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, דהא אדעתא דידהו הוא דעבדו לה. אבל של בית הכנסת דכרכים דהויא דרבים לא מצו מזבני לה אפילו במעמד כל אנשי העיר, ולא מצו לאתנויי בה שום תנאה אלא לעולם בקדושתה עומדת, והטעם דלאו דידהו הויא אלא דרבים היא. והיינו דלא שנינן לעיל גבי בית הכנסת של טרסיים שמכרוהו לרבי אלעזר דמשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר קנאה. דהואיל ובירושלים היתה לא מהני מידי, וקס"ד דכשל כרכים הויא. וכן כתב הר"ם בתפלה פרק י"א [הי"ז].
<h2>דף כו:</h2>
תילא. כל בית חרב קרוי תל, ובתי כנסיות שלהם היו בשדות. זיל זבנה וכו'. ואי קשיא למה ליה לרב אשי למימר במעמד אנשי העיר, הא תנן [כ"ז ע"ב] וחכמים אומרים מוכרין אותה ממכר עולם חוץ מארבעה דברים למרחץ ולבורסקי ולבית הטבילה ולבית המים, וכולה מתניתין מיירי כשלא מכרו במעמד אנשי העיר, דאילו במעמד אנשי העיר יכולים להתנות כמה שירצו דהא דידהו היא כדכתבינן לעיל, הילכך למיזרעה דלא הוי מארבע דברים דאסרי רבנן אפילו בלא מעמד אנשי העיר יכולים למכרה ממכר עולם. איכא מאן דמתרץ דכי שרו רבנן לעשות כל דבר חוץ מארבעה דברים, דוקא כשהמוכר רוצה לעלות הדמים, כלומר שיעשה מהם דבר שקדושתו מעולה, ולפיכך מותר לעשות בבית הכנסת מה שירצה חוץ מארבעה דברים אלו דאית בה בזיון טפי, שהרי היא מחוללת על מ[עות שיקנה] בהם [דבר] שקדושתו מעולה. אבל אם המוכר מוציא המעות [לחולין במאי] פקעה קדושת בית הכנסת. לפיכך אם לא מכרו אותה במעמד [חסר] אפילו למישתי ביה שיכרא. כלומר אפילו מכרוה לאדם שעושה בה חנות של יין או של שכר שהוא דבר בזוי יותר מבורסקי ובית המים מותר. והיינו דאתי עלה הך עובדא דרבינא דאיירי אם מותר לזרוע מקום בית הכנסת, ולא איירי אם מותר לעשות כך וכך מהדמים. וזהו לשון הר"ם פרק י"א [הי"ז], בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהם או לקנות בדמיה בית הכנסת אחר או לקנות בדמיה תיבה או תורה, צריכין להתנות על הלוקח שלא לעשות אותו לא מרחץ ולא בורסקי, והוא המקום שמעבדין בו את העורות, ולא בית הטבילה ולא בית המים. ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר. וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין הרי אלו חולין וכשלוקחין הדמים ובונין מהם בית הכנסת אחר או שיקנו מהם תיבה או מטפחות ותיק או חומשין או ספר תורה השאר יהיה חולין כמו שהתנו כן יעשו בו מה שירצו ע"כ. הרי כתב דמכירת טובי העיר במעמד אנשי העיר מהני תנאם להיות [מותר] לעשות בו כל מה שירצה. וזו היא מימרא דרבא. אחרי כן כתב ש[אינו] מועיל להוציא את המעות לחולין אלא במותר הדמים שהותירו להם א[חר שעשו] מה שהיה בדעתם לעשות מאותן מעות דבר של חולין [על תנאי כן] מכרוהו. וזו היא ברייתא דלקמן [כ"ז ע"א]. וכן עיקר, שאם יאמר שיהיה מותר למכור בית הכנסת שלהם לעשות מהדמים דברים בטלים ואע"פ שהיא [דבר של חולין]... איך יהיה מותר להם למוכרה לשתות שכר או לעשות שאר חפציהם ועל דבר של חולין תפקע קדושתה. ובהדיא אמרינן לקמן חילופה וזבונה שרי אגורה ומשכוני אסור מאי טעמא בקדושתיה קאי, וכן נמי אמרינן מתנה במאי תפקע קדושתה וכל הני איירו אפילו משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר [כדפירשה הרי"ף], אלמא אין בהם כח להפקיע קדושתה אלא על דמים או על הנאה שהיא כדמים למאן דשרי. ומריה דפירושא קמא מפרש, דמשום הכי אגורה ומשכנה אסור, דהואיל ולא נמכרה בקדושתה עומדת. ומפרשי פלוגתא דרב אחא ורבינא גבי מתנה בשלא היה במעמד אנשי העיר, דבמעמד אנשי העיר יכולים להפקיע קדושתה מכל וכל ויהיו כל הדמים חולין. עוד כתב הר"ם אחר זה [הי"ט], וכן אם קבלו עליהם כל אנשי העיר או רובם על אדם אחד שכל מה שיעשה עשוי מוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה ויתנה כפי מה שיראה ע"כ. נראה שזו היא מימרא דרבא, דאמר לעיל האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו מצינא מזבנינא לה. ופירוש דאדעתא דידי קא אתו, שהם באים הנה ללמוד תורה ממני וכולם קיבלוני עליהם לעיין בתיקונם ולעשות מכל מה שנוגע להם כל מה שארצה.
הא דאמר רב חסדא. בבבא בתרא בפרק קמא [ג' ע"ב]. משום פשיעותא. שמא יתרשל בדבר ולא יבנהו. כי האי גונא. שאין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה. ואסר. שמא יארע להם אונס ולא יוכלו לבנותו. וכן הלכתא. ושם בפרק השותפין אסיקנא דאי חזי תיוהי בבי כנישתא סתר ובני, פירוש מפני הסכנה שמא יפול. חילופה וזבונה שרי. פירש רבנו שלמה שחלה קדושתו על החלוף או על הדמים והוא יוצא מן הקדושה ומותר להשתמש בו. אוגרה. לשכרה או למשכנה אסור [להשתמש] בה, שהיא נשארת בקדושתה, שאין זה קונה אותה שתחול קדושתה על מה ש[הוא] נותן. לבני. לבנים של בית הכנסת שסותרין אותו אסור להלוותן. בעתיקי. שהיו [כבר] שם ונפלו או סתרו אותו. בחדתי. חדשים, שלא נבנו שם עדיין אלא שנעשו לצורך בית הכנסת. לית לן בה. ומותר להלוותן, שאין בהם שום קדושה עדיין. למאן דאמר. פרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב]. דחזי לאישתמושי. דכיון שנארג ראוי לת[שמיש], אבל הכא אע"פ שנעשו לבינים אלו לצורך בית הכנסת הרי הם מחוסרי תיקון ולבנותן בחומה. הילכך אע"פ שנעשו לבינים אלו לצורך בית הכנסת לא הוי אלא כטווה פשתן לארגו למת, וליכא למאן דאמר בכי האי גונא דהזמנה תיהוי מילתא. מתנה. פירוש משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אם בני העיר יכולים לתת בית הכנסת שלהם לאדם לעשות בו תשמיש של חול, וכן פירשה הרי"ף. ומדחד אסר ואמר במאי פקעה קדושתה ש"מ שאין להם כח להוציא כל המעות לחולין כדכתבינן לעיל. לא הוו יהבי לה. ופקעה קדושתה על אותה הנאה שיש להם במתנה זו. וקיימא לן [חולין צ"ג ע"ב] כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. והביא זה הר"ם פרק י"א [ה"כ]. הילכך שמעינן מהא שמה שאסור בהנאה אסור ליתנו במתנה, כמו שכתבנו פרק כל שעה [פסחים כ"ב ע"ב] ופרק גיד הנשה.
תשמישי מצוה. דברים שאדם משתמש בהם מחמת מצוה והואיל ונעשית מצותו בו מותר לזרקו. תשמישי קדושה. דברים שאדם משתמש בהם להגדיל קדושת דבר שאנו חייבין לנהוג בו קדושה. אם בלו. נגנזין שהרי בכל זמן אנו חייבין לנהוג קדושה בספרים שאלו נעשו לתשמישו. דלוסקמי וכו'. כולם הם כלים שנותנים שם דברי קדושה אלו. כורסיא. כסא שהחזן נשען עליו ונותן עליו ... ית. תשמיש דתשמיש. פירש ר"ש שפורס עליו מפה ונותן ספר תורה עליו. דמותבי ספרא עליה. בלא מפה ע"כ. והעיקר כיון דחזינא, שהתבוננתי בדבר וראיתי [שהכסא] סובל הספר ולא המפה, אפילו יתנו על הכסא כמה מפות לכבוד התורה הכל [בטלים] להכסא, והוא עיקר התשמיש. פריסא. פירש רבנו שלמה, יריעה שפורסין סביבות הארון מבפנים. דתשמיש תשמישו. דארון. דעייפי ליה. פעמים שכופלין אותו תחת ספר תורה. דאירפט. לשון רבינו שלמה שנתקלקל ונפרד, ודוגמתו בברייתא מנעל המרופט דיבמות [ק"ב ע"א] ע"כ. מיעבדא תיבותא זוטרתי. לעשות תיבה קטנה מן הראשונה. מיעבדא כורסיא. אסור, דירידה היא. פריסא דבלה. יריעת הארון שבלתה. פריסא לספרי. היא היריעה שפורסין על הספר, מפש ופלגדורש בלעז. לחומשין. חומשים שלהם עשויין בגליון. אסור. דירידה היא, שאין קדושת חומשים כקדושת ספר תורה. זבולי. כמין גלוסקמי. קומטרי. ארגז, אשקרין בלעז לאשר על המלתחה [מלכים ב' י'] מתרגמינן לדעל קומטרא. לאו לכבוד. ש"מ שכל מה שעשוי לכבוד ספר תורה דהיינו לנוי, תשמישי קדושה הם ואסור להוציאם לחולין. אלא אם מכר אותם, קונים מדמיהם חומש וכל שכן ספר תורה. הילכך העטרות שנהגו עתה לעשות לספר תורה ורימוני כסף וזהב הכל תשמישי קדושה הם, שהרי לנוי ולכבוד עשויין. וכן כתב הר"ם בספר תורה פרק י' [ה"ד]. לנטורי. לשמור הספר ולא לנוי. כאינדרונא. כבית שנתנוהו שם כדי שיהא משתמר שם, ואין שום קדושה בבית.
בי כנישתא דרומאי. אנשים ישראלים באו מרומי למחוזא ונתיישבו שם ועשו בית הכנסת לעצמם, ולשון רבינו שלמה ונתיישבו בבית הכנסת ע"כ. והעיקר מה שפירשנו. אינדרונא. חדר. דהוה מחית ביה מיתנא. מת היה מונח שם, שמת מת באותו חדר ועדיין לא נקבר. מחית. מונח, כדמתרגמינן ותנח בגדו [בראשית ל"ט], ואחתתיה. בעו כהני למיעל לצלויי. בההוא בי כנישתא, ואינם יכולים ליכנס שם מפני הטומאה הנכנסת דרך הפתח מבית לבית, שכך גזרו, כדאיתא במסכת אהלות [פ"ג מ"ז]. דלו תיבותא. הגביהו הארון ממקומו [והושיבוהו] על הפתח לסתום אותו פתח. וש"מ שכל כלי שהניחו שם בכונה כדי [שיהא חוצץ] בפני הטומאה ואינו מקבל טומאה, סתמא דמילתא ביטלו שם עד שיוציאו [את המת] ויטלוה משם אחר שיוציאו המת משם, אבל כשהדבר הוא שם קודם הטומאה [צריך] שיבטלו שם בפירוש, כמו שביארנו פ"ק דבבא בתרא [י"ט ע"ב]. לנחת. לעמוד נח במקום [אחד] ואינו מיטלטל ממקומו, הילכך אינו מקבל טומאה, דאיתקש כלי עץ לשק [לקבלת] טומאה, מה שק מיטלטל מלא וריקן ומקבל טומאה אף כלי עץ מיטלטל [מלא] וריקן מקבל טומאה. הילכך כלי זה שאינו מיטלטל מלא וריקן אינו [מקבל] טומאה וחוצץ בפני הטומאה. דמטלטלי ליה. הילכך מקבל טומאה, והואיל ומקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואסור לכהנים ליכנס שם כל זמן שהמת באותו חדר. מטפחות. פלגדורש בלעז. ספרים. של ספרי תורה. שבלה. ואינם יכולים לקרות בו. והביא כל זה הר"ם פרק י' [ה"ג], וכתב והוא הדין לנפסל, שכתב שבלה או שנפסל. ורוצה לומר מפסול שאין אדם יכול לתקנו. ואפילו שונה הלכות. פירש רבנו שלמה, כלומר שלא שימש ת"ח בגמרא ותלמוד אלא במשנה ותוספתא. ובכלי חרס. נותנין הספר תוך כלי של חרס שאינו נרקב וקוברין אותו אצל תלמיד חכם. מבי כנישתא לבי רבנן. לעשות בית הכנסת [בית המדרש] מותר, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת. איפכא. דקסבר קדושת בית הכנסת יתירה. והלכתא כרב פפי דר' יהושע קאי כותיה. והביא זה הר"ם בתפלה פרק י"א [הי"ד]. וכן פסק הרי"ף.
<h2>דף כז.</h2>
וישרף. בנבוזראדן כתיב. תסתיים. כתב רבנו שלמה, יש סימן. מותר לעשות בית המדרש. אלמא בית המדרש הוי [בית] גדול. מהו למכור. מספר תורה של יחיד או של רבים במעמד אנשי העיר קא בעי, כמו שנבאר. ישן. ומיהו יכולים לקרות בו. כיון דלאו מעליותא. שהרי יש בישן קדושת ספר ויכולים לקרות בו אין כאן שום עילוי בחדש ואסור. וש"מ בהדיא דאע"ג דדוקיא דסיפא דמתניתין משמע דלא בעינן עילויא, דקתני ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה בית הכנסת לא יקחו רחוב, דמשמע הא מטפחות יקחו מטפחות בית הכנסת יקחו בית הכנסת. סיפא [לאו] דוקא ורישא דוקא היא דקתני מכרו רחובה יקחו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחות, דאלמא צריך לעילוייה הדמים. ומשום דרישא דוקא וצריך לעלות הדמים, כלומר שאין להם למכור לכתחלה אלא לעלות הדמים, בספר תורה דלא מצי לעילויי הדמים, מהו למכור לכתחלה ספר תורה ישן ליקח בו חדש. מי אמרינן הואיל וליכא הכא שום עילוי, שהרי הישן הוא טוב לקרות בו כמו החדש אסור. או דילמא הואיל וליכא לעילויי דמי ספר תורה, שהרי הוא הגדול בקדושה מותר. ומסקנא דאסור. ומיהו דוקא בספר תורה ישן שהוא ראוי כמו החדש, הילכך לית ביה שום עילוי. אבל בית הכנסת קטן לבני הקהל וכל שכן אם הוא רעוע מותר למכור לבני כפר כדי לבנות בדמיו בית הכנסת גדול לבני הקהל. ולא דמי לספר ישן וחדש דאמרינן דלית ביה מעליותא. דהתם הספר הישן יכולים לקרות בו כמו בספר החדש, הילכך לית (כאן) הכא שום עילוי. אבל כאן בבית הכנסת יש כאן עילוי, שהראשון אינו מכיל ומחזיק כל בני הקהל והחדש מכילן ומחזיקן, הילכך עילויא הוא. וכן תבין דעת הר"ם שכתב פרק י"א [הי"ד] רישא דמתניתין, דאלמא עילויא בעינן, וכתב אחר כן בפרק ההוא [הי"ז], בני כפר שרצו למכור בית הכנסת שלהם או לבנות בדמיה בית הכנסת אחר. ומשמע דהוי עילויא דומיא דתיבה. וודאי רוצה לומר שרוצים לעשות כך מחמת טענה של חנם, לא יעשו זה אלא יעשו זה מפני שהוא קטון מהכיל כל בני הקהל או שהוא רעוע. וכי האי גונא הוי עילוי ומותר.
דיעבד. לא מיבעיא לי דודאי אם מכרו ספר תורה אין להם לקנות באותן הדמים אלא ספר תורה שהוא היותר גדול בקדושה. וכי קא מיבעיא לי אם מותר למוכרם לכתחלה לקנות ספר אחר חדש. חומשין. פירש רבנו שלמה ספר שאין בו אלא חומש אחד ע"כ. והעיקר אפילו יש בהם חמשה חומשי תורה, וקרי להו חומשין שאינן עשויין כתיקון ספר תורה, הילכך אין להן קדושת ספר תורה אלא קדושת חומשין, ומשום הכי גוללן דקא מסיק להו קדושה. אבל לא נביאים [וכתובים] במטפחות חומשין. שהרי מוריד המטפחות מקדושתן, שקדושת חומשין גדולה מקדושת נביאים וכתובים, וקדושת ספר תורה גדולה מקדושת חומשים. במטפחות ספר תורה לא. אלמא אין משנין קדושה לכיוצא בה אלא למעלה הימנה. אימא סיפא ולא חומשין (בספר) [במטפחות ספר] תורה. ירידה היא. הא כיוצא בה שפיר דמי. דפא אחבריה. דף זה נגלל על דף זה. והואיל ואישתרי בדלא אפשר אישתרי נמי בדאפשר. שמעינן מהני תרין ברייתות דנביאים וכתובים קדושתן שוה, דקתני ברייתא קמא אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשים. ואידך ברייתא תני אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין. משום פשיעותא. שמא אחר שימכור זה לא ימצאו את החדש לקנות ויפשעו בדמים. לאפרוקי. שכבר נכתב החדש והוא מונח בבית הסופר שיתנו לו דמיו ויקחוהו. והא מילתא דחויא הוא. ופשטא דמילתא משמע דלעולם אין מוכרין ספר ישן ליקח בו חדש. וכן הלכתא. והרי"ף נמי הביא הא מילתא כפשוטה והשמיט הך דחויא. אין מוכרין ספר תורה. מיחיד שעשה ספר תורה לעצמו קאמר שאסור לו למכרה ואפילו אין לו מה יאכל כדקתני בברייתא דלקמן משמיה דרשב"ג. ואפילו יש לו ספר תורה אחר, כדאמר ת"ק דרשב"ג ואע"פ שאינו צריך לו כלומר שיש לו אחר. אבל שאר ספרים שאינן ספרי תורה כגון תורה נביאים וכתובים מותר לו למוכרן כשירצה שהרי שלו הן, ועל מנת כן כתבם או לקחם, ולעולם הם ספרים ובקדושתן הם עומדים ביד הלוקח. ומתניתין דתני [תורה] לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות, הנהו ספרים איירו בספרים שהם מכל הקהל, כדתניא בתוספתא בסוף בבא מציעא [פי"א הי"ב] כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים. והביא זה הר"ם בתפלה פרק י"א [ה"א] ובשכינים ראש פרק ו' [ה"א]. והנהו ספרים הם של כל הקהל ויש להם דין בית הכנסת. אבל ספרים של יחיד מותר לו למוכרם כשירצה והדמים חולין, שהרי שלו הם ואדעתא דהכי לקחם או כתבם. אבל בספר תורה החמירו ועשו לו מעלה זו שאסור לו למוכרה לעולם אלא לשני דברים אלו. ללמוד תורה. פירש רבנו שלמה, להתפרנס בו כשילמוד תורה. והר"ם פירש בספר תורה פרק י' [ה"ב], שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור. אבל ספר תורה של רבים אינו נמכר לעולם. ומההוא [דר'] יוחנן משום רשב"ג דקאמר אין מוכרין ספר תורה אפילו ישן ליקח בו חדש, ואפילו עני מוטל עליהם ללמדו תורה או להשיאו אשה. וטעמא דמילתא שאין צבור עני ויכולים לעשות כל זה ממקום אחר ולא ימכרו ספר תורה ואפילו משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. וטעמא דמילתא שאע"פ שהוא שלהם וכולם מוכרים, עשו זו המעלה לספר תורה שלא יוכל אפילו יחיד שהיא שלו למוכרה אלא לצורך שני דברים כשלא יהיה לו דבר אחר למכור. וספר תורה של רבים הרי יש להם דבר אחר למכור. והאי דבעינן מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש, מספר תורה של יחיד או ספר תורה של רבים במעמד אנשי העיר קא בעי כדפרישנא. וכשתדקדק במה שכתב הר"ם בספר תורה פרק י' תמצא שדעתו כמו שפירשנו. ואיכא מאן דאמר דספר תורה של יחיד מותר לו למוכרה כשירצה. ומפרש בעיין בספר תורה של רבים. ומפרש הך ברייתא ומילתא דרשב"ג בשעשאה לקרות בה רבים או שהיא של בני העיר ומוטל עליהם עני להשיאו אשה או ללמדו תורה. וכל זה הבל, והעיקר מה שכתבנו. וגרסינן בירושלמי בסוף ביכורים [פ"ג ה"ו] תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. ש"מ תורה בתורה שפיר דמי. שהרי מותר למוכרה ללמוד תורה. וקס"ד דהוא הדין נמי לקנות ספר אחר חדש מזה. ומשני שאני תלמוד, שהוא חשוב מגוף הספר, שהלימוד מביא לידי עשיית המצוה, ואשה הוא נמי קיום המין והעולם נברא להתיישב, משום הכי מותר לו למוכרו לשני דברים אלו. אבל למכור תורה לקנות ספר אחר לא. וכן הלכתא. לא ימכור אדם. ודאי מיחיד משמע, וכדפרישנא. אית דגרסי אע"פ שהוא צריך לו, ופירשו שצריך למוכרו שדמיו צריכים לו. ורבנו שלמה גריס אע"פ שאינו צריך לו, ופירש שיש לו ספר תורה אחר. וזו היא עיקר הגירסא. וכן גריס הר"ם בפרק י' [ה"ב]. או בתו. פירוש שמוכרה לאמה. ואפילו אין לו מה יאכל. אינו רואה סימן ברכה. פירוש באותן דמים. וש"מ מהא שאינו מותר לו למוכרה אלא כשעני ביותר ואין לו מה יאכל. וכן כתב הר"ם בעבדים פרק ד' [ה"ב]. ואעפ"כ קאמר רשב"ג שאינו רואה סימן ברכה. ובפ"ק דקידושין [י"ח ע"א] אמרינן שמפדין אותה בעל כרחו משום פגם משפחה.
שמכרו. מן הקדושות הללו ולקחו במקצת הדמים קדושה מעולה ונותרו בידם מן הדמים, יש לאותו מותר קדושה ואין יכולים להורידן מקדושתן. אבל גבו. מעות לצורך קדושה אחת והותירו, שקנו אותו דבר של קדושה ונותרו מאותן מעות שגבו, מותר להוציאם למה שירצו, שהרי עדיין לא חלה קדושה על אותן מעות. ואע"פ שגבו המעות לצורך קדושה ידועה, כגון לעשות תיבה או מטפחת, והרי עשו אותו דבר קדושה הילכך לא חל שם קדושה על המותר. במה דברים אמורים. אמתניתין קאי, דקאמר וכן במותריהן. שלא התנו. ואמרו על מנת שנעשה רצוננו מן הדמים. כי התנו מאי הוי. הלא דמי קדושה הם. אלא לאו שגבו והותירו. וכי לא התנו חלה קדושה עליהם, הואיל וגבאום סתם לעשות מהם ענין פלוני של קדושה. לעולם שמכרו והותירו. אבל גבו והותירו אפילו בלא תנאי המותר אינו קדוש מטעמא דפרישנא. והכי קאמר בד"א שאם מותר בדמים שיש להם לנהוג קדושה במותר, שלא התנו כך כשמכרו במעמד אנשי העיר. אבל אם התנו במעמד אנשי העיר שאם יותירו להם מעות אחר שיבנו בית הכנסת או שיקנו תיבה או מטפחות או חומשים או ספר תורה שיהיה מותר המעות חולין, הרי הם חולין כמו שהתנו, שקדושת מה שמכרו חלה על קדושה מעולה שקנו. אבל לעולם לא מהני תנאה אפילו במעמד אנשי העיר שיהיו כל הדמים חולין, כדכתבינן לעיל [כ"ו ע"ב]. ומימרא דרבא דלעיל הוא למשתי בה שיכרא, כלומר שיעשה בו הלוקח איזה תשמיש שירצה ואפילו דבר בזוי. דלהא מילתא מהני תנאה, דקדושתה חלה על הדמים, כדכתבינן לעיל. פרשא דמתא. בני העיר שוכרין וזנין אדם אחד שיהא מזומן מיד לעלות במרכבתו ולילך אצל מושל העיר כשיצטרכו.
בני העיר. כלומר רוב בני העיר. שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם. בני העיר שהלכו שם. לתת צדקה. לקופה. נותנין. אותה צדקה לגבאים. וכשהם באין. לחזור למקומן תובעין אותה מן הגבאים ומביאים אותה צדקה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם. הואיל והם רבים ועניי עירם תלויים עליהם. ואם היה יחיד אין עניי עירו תלויים עליו שהרי הוא יחיד, אותה צדקה שפסקו עליו נותנין לעניי אותה העיר. ולשון הר"ם במתנות עניים סוף פרק ז' [הי"ד], מי שהלך לסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך לשם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה נותנים, וכשהם באים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם. ואם [יש] שם חבר עיר יתנו אותה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו ע"כ. ומסתבר שכל זה דוקא כשפסקו עליו אנשי העיר לתת, אבל מי שפוסק צדקה מעצמו הולכין אחר דעתו, אם דעתו היתה בשעה שפסק לעניי העיר שהוא שם יתן לעניי העיר, ואם דעתו לעניי עירו יתן לעניי עירו. והא דאמרינן [תוספתא ב"ק פי"א ה"ב] האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר, התם מיירי בשכיב מרע שמת, ואמרינן דסתמא דמילתא דהאי דמית היתה דעתו לעניי אותה העיר. והביאה הר"ם סוף זה הפרק. ולשון רבנו שלמה נותנין אל גבאי העיר כדי שלא יחשדום בפוסקין ולא נותנין ע"כ. זה הלשון משמע שהבין זה רבינו שלמה בפסקו הם על עצמם, דקאמר בפוסקין. והעיקר מה שפירשנו. והכי משמע עובדא דרב הונא, דקאמר רמו עלייהו צדקה, דמשמע שבני העיר פסקו עליהם צדקה. ומסתברא דהא דאמרינן בני העיר שהלכו וכו', רוב בני העיר קאמר. והטעם שעניי עירם נשענים עליהם מפני שהם רוב העיר. ולזה כיון הר"ם באם היו רבים שכתב. ואע"ג דבעובדא דרב הונא אמרינן וכל בני מאתיה, לרוב העיר קרינן וכל בני מאתיה דרובו ככולו, דאי אפשר שכולם הלכו שם. ואפילו תימא שכולם הלכו שם, עובדא הכי הוה והוא הדין אפילו לרובה. חבר עיר. חכם המתעסק בצרכי צבור. תנתן לחבר עיר. והוא מחלקה כמו שיראה לו.
<h2>דף כז:</h2>
ליחיד. שקונה אותה להתפלל שם לעצמו ביחיד. וליכא קדושה. שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה. ורבנן אמרי לך אי איכא למיחש. שתישאר בה קדושה. הכי נמי איכא למיחש. להא משום ברוב עם הדרת מלך. אלא הואיל ושקלי דמי ומעלו לה בקדושה, פקעה קדושה מבית הכנסת והרי היא חולין, ואין אנו חוששין בה. ויעשה בה לוקח מה שירצה חוץ מארבעה דברים כדקתני בתר הכי. אלא על תנאי. ואפילו מרבים לרבים קאסר רבי מאיר, משום דמכירה חלוטה דרך ביזיון הוא, כלומר אינו בעינינו כלום. ממכר עולם. וליחיד ולכל תשמיש חוץ מארבעה דברים. לבית המים. פירש רבינו שלמה לכביסה אי נמי לבית מי רגלים ע"כ. הו"ל ריבית. כלומר נהי נמי שנמכרה ולקחו כל דמי שוויה וחלה קדושתה על הדמים, שלא התנו בה תנאי זה אלא לכבוד בית הכנסת, מכל מקום הואיל והתנו כך היכי דיירי בה בלא נכיתא, ריבית היא, שהרי יכולים להחזירה לידם כשירצו. ומשום קדושה ליכא, שהרי לקחו דמי שיווייה כדכתבינן. צד אחד. עיקר זה בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ג ע"א]. ופירושו שאפשר שלא יהיה ריבית בדבר, שאם לא יחזירוה יהיה מכר ואין כאן ריבית. שדהו מכר. כלומר אם לא יפרעהו תוך זמן פלוני. אסור. דהוי ריבית. מותר. דצד אחד בריבית הוא, שאם יפרענו יהיה ריבית ואם לא יפרענו לא יהא ריבית. על מנת להחזיר. שאם יהיה ריבית בדבר יחזירנו לו.
בתוך ארבע אמות. אחר שהתפלל במקום אחד דרך מקרה, מותר להשתין מיד ואפילו תוך ארבע אמות מאותו מקום שהתפלל. לכולהו שבילי. שאין שם ארבע אמות שלא התפללו שם עוברי דרכים. תני ישהה. כדי הילוך ארבע אמות. משום ניצוצות. שלא יטנפו מאמתו, ואע"פ שאין מי רגליו בתוך ארבע אמות צריך לשהות זה השיעור. ומי שהתפלל צריך לשהות כדי הילוך ארבע אמות קודם שישתין, כדי שיפסוק דבר התפלה מפיו, דכל ארבע אמות שפתותיו דובבות התפלה. והביא זה הר"ם בתפלה פרק ד' [הי"ד]. במה. באיזה זכות. כפא. צעיף. הניחה. שהיתה עשירה כל כך. דיתא מין גמי, והיה חגור בגמי. מאי האי. שאתה חגור בגמי. דתטום. לשון סתימה. סתמום פלשתים [בראשית כ"ו] מתרגמינן טמונון פלישתאי, כלומר יהי רצון שעדיין תהיה כסתום ומכוסה בשיראין. כי איכלל. כשנכנס לחופה. שלחן. היו פושטות בגדיהן. וכן את. כלומר גם אתה תתברך כן. שמא עת רצון היא ותתקיים בי גם כן. קפנדריא. מקצר הילוכו דרך בית הכנסת. על ראשי עם קדוש. כשהיו התלמידים בבית המדרש, המהלך לישב במקומו נראה כפוסע על ראשיהן. ולא נשאתי כפי. לברך ברכת כהנים. בלא ברכה. אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, כדאיתא בסוטה [ל"ט ע"א].
<h2>דף כח.</h2>
מתנותיה. הזרוע והלחיים והקיבה. ולא בירכתי. בסעודה. לפני כהן. דאמר מר [גיטין נ"ט ע"ב] וקידשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. למשניאי. לגורמים שישנאוני בני אדם, שהרואה תלמיד חכם שפל בפני עם הארץ אומר אין נחת רוח בתורה. בשוין. מדקאמר בשוין, ולא קאמר דמיירי בכהן שאינו עם הארץ ש"מ שמן הדין אין לו לחלוק כבוד לכהן אלא כשהם שוין, אבל אם הישראל הוא גדול מהכהן במעלת החכמה אע"פ שהוא חכם, ישראל שהוא גדול בחכמה מהכהן הוא קודמו לברכה ולכל דבר כמו שכתבנו בסוף הוריות, ופירוש המשנה כמו שכתבנו שם ששם תלמיד חכם הוא שם מונח למי שיש לו ידיעה מועטת, וקאמר שאם הישראל יש לו ידיעה אפילו בדבר אחד והכהן עם הארץ שאין לו ידיעה כלל, הישראל מברך ולא הכהן. וכל שכן אם הישראל חכם גדול, והכהן חכם ואינו כל כך, שראוי לכבד הישראל יותר לרוב ידיעתו. וכבר ביארנו זה שם תכלית הביאור. ובפרק הניזקין הארכנו בזה, וביארנו זה שם גם כן תכלית הביאור. לא נתכבדתי. כולהו מפרש ואזיל. מרא. איישדא בלעז. והוה שקיל לה מיניה. לכבודו, וישאנה הוא. דדיירת. שאתה נושא כזה בעירך. על מטתי. כשהייתי הולך לשכב בלילה הייתי מוחל לכל מי שציערני ביום. וותרן. מוותר משלי לבני אדם הנושאים ונותנים עמי. ש"מ שיש לכל תלמיד חכם ללכת בדרכים אלו ולהתנהג באלו ההנהגות.
גוזאי. סריסים ועבדים המשרתים לפניו. וקא מחו. לר"ע, שהיו סבורים שהיה קץ בחייו על ששאל כך. בדיקלא. שלא יכוהו עוד. כבש. משמע אחד. מיוחד. הטוב שבעדרו יביא. שבקוהו. שלא תכוהו, דצורבא מרבנן [הוא] וללמוד תכונותי ומדותי שאל, ויעשה הוא כמו שעשיתי. ליתי. יבוא ואומר לו. על מדותי. לשלם גמול למי שציערני. ללמוד. ואעשה כן גם אני אם אוכל. לולי פני יהושפט. אלישע אמר כן ליהורם. בהמה ירעו. אין טוב לחיות ימים רבים כמוני, שאם כן לא יטלו בניך גדולתך ואתה נשיא והם כל ימיהם יהיו הדיוטות. ותיתי לי. טובה. בלא תורה. גרסתם שגורה בפי תמיד. בחכינתו. לשון כינוי. אם כינו לו חביריו שם לגנאי. בחניכתו. כלומר אפילו אותו כינוי הוא מחונך ורגיל בו, שהוא שם כינוי למשפחה. הואיל ושם דופי למשפחה הוא, מעולם לא קראתיו באותו שם. מפשילין. גודלין. והוא הדין לשאר מלאכות, אלא לפי שהפשלה של חבלים צריך מקום רחב ידים ובית הכנסת הוא בית גדול וראוי לכך. עגמת נפש. מניחין אותן עשבים שם כדי שיהא להם עגמת נפש בדבר ויזכרו בנינו ותקונו ויבקשו רחמים וישתדלו שיבנה ויחזור לקדמותו. אין אוכלין בהן. דקלות ראש הוא.
<h2>דף כח:</h2>
אין ניאותין. אין מתקשטין בתוכן. אין מטיילין. לשון טיול שעומדים שם לשמח ולעונג. אלא צריך לעמוד שם באימה. הספד של רבים. פירש רבינו שלמה כגון תלמיד חכם שמת שרבים צריכים לספדו, ובית הכנסת ראוי לכך מפני שהוא גדול ע"כ. והר"ם כתב, כגון שיהיה שם הספד מגדול אותה העיר, שכל העם מתקבצים בגללו, כמו שכתב בתפלה פרק י"א [ה"ז]. וזה עיקר, כמו שנבאר. מאן דכר שמייהו. היכא קאמר ת"ק שעושים בהם דבר כדי שלא יעלו בה עשבים. מרביצין. מזלפין שם מים להרביץ אבק העפר. על תנאי. שישתמשו בהן. מלינין. משמע חובה להלין בו את המת. לסוף וכו'. שימותו מתים בעיר שאין להם קוברים מפני זה העונש. ומיירי דוקא בחשבונות של רשות, אבל חשבונות של מצוה כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהם מותר. וכן כתב הר"ם פרק י"א [ה"ז]. מאי בי רבנן. לשון רבנו שלמה, למה קורין לבית המדרש בי רבנן, לפי שהוא ביתם לכל דבר ע"כ. לפום פשטא דסוגיא משמע שמותר להם להתנאות שם ולעשות שם כל תשמיש. והרי"ף הביא השיטה כפשוטה, ואין ניאותין אמר רבא וכו'. והר"ם כתב פרק י"א [ה"ו] ואין ניאותין וכו', והביא הברייתא כמו שהיא, וכתב וחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות שם, ומדוחק ע"כ. נראה שפירש הא דרבא אאין אוכלין דוקא. ופירשה כשאין להם מקום אחר שיאכלו דוקא. זילחא. זרם מים. לאו משום מיטרא. שיגין עלינו מן המטר. שאם לא היינו עוסקין בשמעתא לא היינו נכנסין. צילותא. דעת צלולה. ולצורך מצוה נכנסנו, שתהא דעתנו צלולה שם להבין השמועה. מאי נעביד. מאחר שאין נכנסין בה אלא לצורך מצוה. ואי לא. שאינו יודע. מאי פסוקיך. שהתינוקות רגילים לקרות לפני רבם בבית הכנסת. והרי"ף גריס אי נמי נשהי פורתא וניקום. וכן גריס הר"ם שכתב פרק י"א [ה"ט] ואם אינו יודע יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט בבית הכנסת ואחר כך יצא, שהשהייה שם מעסקי מצוה הוא שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה ע"כ. ובקצת ספרי הר"ם נמצא בהם "וישהה מעט". והעיקר שהלשון הוא "או ישהה".
דקאי בי רב ששת. אם ימות הוא. לכלתיה וכו'. ש"מ שאין הדבר תלוי בחכמה לבדה, אלא כל מי שמת שהוא מכובד בעיר כל כך או משום מעשיו או משום שהם קרוביו או מפני שהוא חכם וכל בני אדם וכל בני העיר יתעסקו בהספדו, הואיל והוא אדם כשר ורבים יספידוהו מותר להספידו בבית הכנסת. ומפני זה כתב הר"ם כגון שיהיה שם הספד וכו', כמו שכתבנו למעלה. הילכתא. שהיה שונה משניות לתלמידים, והיו לו כ"ד שורות תלמידים. כתב רבנו שלמה, הכי גרסינן אמר רב חסדא חסרה לה ארעא דישראל גברא רבה, היכי לספדיה. במה אספדנו, אם אומר כך. אי צנא דמלי ספרי. אוי על סל מלא ספרים. אינו אלא כסל שמילאוהו ספרים, ואינו מבין מה שכתוב בם. אף השונה הלכות ולא שימש ת"ח שיבינוהו טעמי המשנה, אינו יודע מה הוא שונה. תקיפי דארעא דישראל. ריש לקיש, דאמרינן ביומא [ט' ע"ב] דאפילו בהדי רבה בר בר חנא לא הוה משתעי. ואפילו הכי ספדיה להאי דלא הוה תני אלא הלכתא. חסידי דבבל. רב נחמן בר יצחק, דקאמרינן בשילהי סוטה [מ"ט ע"ב] דקאמר ליה לתנא לא תתני יראת חטא דאיכא אנא. ולא ספדיה לההוא דתני הלכתא וסיפרי וסיפרא וכוליה תלמודא, על שלא שימש תלמידי חכמים להבין טעמי הדברים. הא למדת שתקיפי ארץ ישראל יותר שפלים וענוים ונכבדים מחסידי בבל. בתגא. בכתר תורה. חלף. עבר ובטל מן העולם. הלכות. פירש רבינו שלמה, אפילו לא שימש תלמידי חכמים. דתני. לעצמו. דמתני. לאחריני ע"כ. ולזה הפירוש רוצה לומר ששונה הלכות לאחרים. והרי"ף כתב בתר הא דעולא פי' מי ששונה ארבעה סדרי משנה, ופי' דמתני מי שגמר תלמוד ארבעה סדרי ע"כ. נראה שפירש זה ששונה הלכות, שגמר תלמוד ארבעה סדרים. עורקמא דמיא. שלולית של מים מכונסים. ארבעה טורי. כלומר טורי הלכות ששנית ארבעה סדרים. שדי וכו'. ריש לקיש אמר על עצמו שישליכנו במים. דאשמעיה. שאשמש את אדוני. החמירו. שמן התורה אינן צריכות ז' נקיים אלא כשראו ג' ימים רצופים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה, אבל בתחלת נדתה אפילו ראתה בכל השבעה ופסקה לערב טובלת.
<h2>דף כט.</h2>
להוצאת המת. ללוותו כשיוציאוהו לקברו. להכנסת כלה. ללוותה מבית אביה לבית חופתה. בשאין לו כל צורכו. אהוצאת המת קאי. דחייצי. שמחיצת האנשים היא משער העיר עד בית הקברות, שהוא מקום שסופדין אותו שם. איכא מאן דמפרש ששני אלו האמוראים באו לפרש מהו כל צורכו, ואומרים שתימה על הר"ם שלא זכר מזה כלל אלא שכתב פרק י"ד [ה"ט], בד"א בשאין לו כל צורכו אבל יש לו כל צורכו אין מבטלין ע"כ, והשמיט דברי האמוראים שביארו כמה כל צורכו, ומפרשי רב ששת וכו' עד השתא איירינן במי שאינו חכם אלא שהוא כשר או במי שאין אנו מכירין אותו ומסתמא יש לנו להחזיקו שאינו רשע אלא אדם כשר, ובא רב ששת לומר שאם הוא חכם, אם אין שם ששים רבוא מבטלין ואם לימד לאחרים לעולם מבטלין, כנתינתה וכו' של תורה, שהיתה בששים רבוא, כך נטילתה של תורה, דהיינו כשמת, אם אין שם ששים רבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו. והעיקר כמו שכתב הר"ם. ופירוש ההלכה כך הוא. הברייתא אמרה מאמר סתם, שמי שיושב ועוסק בתורה מבטל תלמודו להוצאת המת כשאין לו כל צורכו. ומשמע ב[סתם] שאינו רשע, [דאילו] מרשע ודאי לא איירי. ובעי כמה כל צורכו, כלומר וכי דין כל בני אדם הכשרים שוה בזה הענין. נהי נמי דבני אדם הכשרים ואינם חכמים ולא תלמידים, הואיל ויש שם אנשים המספיקים לצורך הוצאתו אינו מבטל תלמודו להוצאתו, כמה הוי כל צורכו לאנשים הגדולים במעלה, כלומר לתלמידי חכמים. ולבאר כמה קרוי כל צורכו לתלמיד חכם ולא יתבטל אדם מתלמודו להוצאתו באו רב שמואל ועולא ורב ששת. וכולהו מודו דבשאר אינשי כל צורכו רוצה לומר האנשים הצריכים והמספיקים להוצאתו. דהואיל ואית ליה הכי לא יתבטל מתלמודו. וודאי כל האנשים שאינן מתעסקים בתלמוד תורה חייבים להתעסק בכל מת שהוא אדם כשר, כדאמר רב [ברכות י"ח ע"א] כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש וכו', כמו שכתבנו פרק ואלו מגלחין. וברייתא לא איירי אלא במי שחייב לבטל תלמודו להוצאת המת. ופסק כרב ששת משום דטעמא קאמר. וזהו עיקר הפירוש. ומשום הכי אשכחן בגמרא דבני מערבא [ירושלמי פסחים פ"ג ה"ז] דר' אבהו גער את בנו ר' חנינא שהיה מבטל תורתו ללוות כל המתים, כמו שכתבנו סוף פרק קמא דקידושין [מ' ע"ב]. ואין מן הראוי שתהא דעת רב שמואל ועולא שיבטל אדם מתלמודו לכל מת, עד שיהא שם כל המון רב(ה) דקאמרי. אלא ודאי אינהו נמי איירי מתלמיד חכם, כדפרישנא. דקרי ותני. לעצמו. דמתני. לאחרים. ולשון רבינו שלמה פרק ואלו מגלחין [מו"ק כ"ד ע"א] גבי תינוק כל שלשים יום נקבר באשה אחת ושני אנשים ולא בעי עשרה כגדול ע"כ. משמע מלשונו דגדול שאינו תלמיד דיו בעשרה. ולא כן דעת הר"ם, כמו שכתב פרק י"ד וכמו שכתבנו. וכתב רב אחא פרשת ויחי יעקב [שאילתא ל"ד], וכי מבטלינן נמי לכבוד דקרי ותני אבל לא קרי ולא תני כי איכא דמתעסקין ביה לא מבטלינן ואי ליכא דמתעסקין ביה מבטלינן ע"כ.
ישיב לא נאמר גרסינן. היכא שריא. שכינתו, באיזה מקום ניכר ששכינה שם. דשף ויתיב. פירש רבינו שלמה, שם מקום, ובנאוהו יכניה וסייעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהם בגלותם שנאמר [תהלים ק"ב] כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. פרסה. כשאני מהלך בדרך באותו מקום אפילו אני מע[כב] ומרבה הדרך על פרסה אני נכנס ומתפלל שם. רב ששת. מאור עינים הוה. בית רבינו. רב. וככרמל בים יבוא. למדנו שעבר כרמל את הים. ואימתי, בשעת מתן תורה. כשמה. כמשמעה. אדמקיפנא דרי איעול בהא. כלומר בעוד שאקיף שורות הללו של בתים אכנס דרך בית הכנסת ואקצר את דרכי ממבוי למבוי ובית הכנסת בין שניהם. מעיקרו. קודם שנבנה בית הכנסת. וזה לא הביא הרי"ף, לא כאן, ולא בפרק הרואה [ברכות ס"ב ע"ב] דאיתה נמי להך שיטה. והביא שם וכאן הא דנכנס שלא לעשות קפנדריא והא דנכנס להתפלל מותר לעשות קפנדריא. והר"ם גם כן השמיט הא דר' אבהו דאמר אם היה שביל מעיקרו מותר, וכלל הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ודרב חלבו אמר רב הונא, במה שכתב פרק י"א [ה"י], מי שנכנס לבית הכנסת מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך. ופירושו, שנכנס שם לדבר מצוה, להתפלל או למצוה אחרת. וזהו "על מנת דשלא לעשותו קפנדריא" דקאמר רב נחמן, שרוצה לומר שנכנס שם לצורך מצוה. ודעתם דהני אמוראי פליגי אדר' אבהו. ותרוייהו סבירא להו דאין נכנסין שם אלא למצוה, מיהו אם נכנסו לשם מצוה מותר להם לצאת בפתח האחר לקצר את הדרך. וכן הלכתא. [כמו שנאמר] במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב. ארישא. והכי קאמר משום כבודן של מתים אין נוהגין בהם קלות ראש. וגרסינן במסכת שמחות [פי"ד], לא יעשה שם שביל ולא ירעה שם בהמה ולא יטייל שם ולא יעשה קפנדריא ולא ילקוט משם עצים ועשבים, ואם לקטו אסורים בהנאה. ואם בשביל הנאת עצמו, מלקטן ושורפן במקומן. פירוש עצמו, של הקברות. ולשון הר"ם באבל פרק י"ד [הי"ג] בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהם ואין שותין בהם ואין עושין בהם מלאכה ולא קורין בהם ולא שונין בהם, כללו של דבר אין ניאותין בהם ואין נוהגין בהם קלות ראש ע"כ. וכל זה אמת, דבית הקברות אסור בהנאה, כדאיתא בנגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב]. ומיהו כל זה האמור כאן בגמרא הוא בגופו של בית הקברות שנאסרו בהנאה הקברות, אבל אם יש שם רחבה שאין שם קברות לא נאסר עדיין ומותר בכל אלו. וזה אין בו ספק.
קורין בפרשת שקלים. להודיע שיביאו שקליהם באדר, שהרי באחד בניסן קרבנותיהם מתרומה חדשה, כדאמרינן בגמרא. ומפסיקין לשבת אחרת. מלומר פרשה שניה, כדי שתקרא לשבת הסמוכה לפורים מחיית עמלק, שתהא סמוכה למחיית המן. פרה אדומה. להזהיר שיעשו פסחיהם בטהרה. החודש הזה לכם. ששם פרשת הפסח. ובירושלמי [פ"ג ה"ו] גרסינן, בדין היה שתקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה פרה, ומפני מה קדמה מפני שהיא טהרתן של ישראל. לכסדרן. בגמרא מפרש. לכל מפסיקין. לכל המועדות מפסיקין מלקרות בענין השבוע וקורין בענין המועד. למעמדות. קורין במעשה בראשית, כדתני לקמן.
<h2>דף כט:</h2>
חדש בחדשו לחדשי. כל הני חדשים למה לי. חדש אמרה תורה. יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה, וזהו ניסן, כדאמרינן בראש השנה [ז' ע"א]. כמאן. מקדמינן כולי האי, דלא כרשב"ג. שלחנות. שולחנים המחליפים להם שקלי כסף בפרוטות. כדר' טבי. שיקריבו באחד בניסן. והתם כתיבי הקרבנות. שקלים לאדנים. לעשות מהם אדני המשכן. שלש תרומות. מחצית השקל תרומה לד', כל העובר יתן תרומת ד', העשיר לא ירבה לתת את תרומת ד'. לבדק הבית. היא לא היתה שוה לכל אלא כל איש ואיש לפי נדבתו, דכתיב [שמות ל"ה] כל נדיב לב. הניחא למאן דאמר. לקמן דמתני' דתני בחמישית חוזרין לכסדרן. לסדר פרשיות הוא חוזר. שבפרשיות אלו הפסיקו מלקרות פרשת השבת. איכא למימר כדקאמר דהאידנא קרו כולהו בראש חודש. אבל למאן דמפרש לסדר הפטרות, שהפסיקו ההפטרות עד הנה ולא הפרשיות, דעד השתא נמי הוה קרי בענינא דיומא, מאי שני. כדרבי טבי. דזאת עולת חודש בשקלים קא מיירי, ודמיא הפרשה להפטרה. חל להיות. ראש חדש אדר בפרשה הסמוכה לפרשת שקלים. וכופלין אותה. לקרותה בשניה שנית, ואע"פ שקראוה בשבת ראשונה. בההוא זימנא. באותו פרק של אדר. דמסקי אורייתא. מסיימין חמשה חומשי תורה בשלש שנים, ולא בכל שנה כמו שאנו עושין. והלכתא כשמואל דתניא כותיה. אין משגיחין. בראש חדש לעשותו עיקר. ורבא אמר וכו'. וכן הלכתא דראש חדש עיקר וקרו ביה תלתא וחד קרי בחנוכה.
<h2>דף ל.</h2>
חל להיות. ראש חדש אדר. אוקומי. כלומר אין הדבר ניכר שקראוה לשום פרשת שקלים, אלא סבורים הם שלא סיימה פרשת ואתה תצוה עד כאן. אלא אמר אביי וכו' והלכתא כאביי. תני וקרי. חוזר ושונה לקרות מכי תשא עד ועשית כיור נחושת. כפולה לשבתות. שקורין אותה בשתי שבתות, זו אחר זו. תניא כותיה דאביי וכו'. וכן הלכתא. מקדימין. וקורין פרשת שקלים לשבת שעברה. דאחרי. דמאחרין. בצרי להו לשולחנות יומי. משתי שבתות דחמשה עשר ימים יהיו ביום ששי, ונמצא שאין שם אלא ארבעה עשר יום מן השבת שהוא ב' אדר עד יום ששי שהוא חצי החדש, הרי ארבעה עשר יום. ושמואל סבר דביום ששי שהוא חמשה עשר לחודש לא נפקי מפני שהוא ערב [שבת] ולא יצאו להחליף עד יום ראשון, ואיכא יותר מחמשה עשר ימים בין ההודעה ליציאת השולחנות. אמר שמואל בה. האי תוכה דקתני לאו תוך ימות השבת קאמר, אלא תוך יום עצמו של שבת קאמר. וכן תני שמואל. לברורי תוכה דתוספתא מפרש ותני בה. מסרגין. לשון סירוגין, כלומר מפסיקין לשבתות בין ראשונה לשניה כשחל ראש חודש בחול מקדימין לשעבר. דאי לא בצרי יומי לשלחנות, ומפסיקין לשבת הבאה, ולשבת שלישית יקראו זכור כדי שתהא סמוכה לפורים. כשחל להיות בערב שבת. דלא בצרי יומי לשולחנות דלא נפקי עד יום א', כטעמיה דשמואל. וקיימא לן כרב וכרבי יהודה הנשיא. מקדימין. והלכתא כרב. תנן בשני זכור. קס"ד אראש חודש אדר שחל להיות בשבת דאיירי רישא דמתניתין קאי. להפסקה. ולאו ארישא קאי אלא אסיפא דתני חל להיות ב[בתוך השבת] וכו' ומפסיקין לשבת הבאה. בה. ביום השבת שקורין הפרשה בו ביום. וקאמר אפילו חל פורים בערב שבת קורין הפרשה בשבת שלאחריה כמו שקורין אותה אם חל פורים להיות בשבת. והיינו כשמואל. חל פורים להיות בשבת. וזה א"א אלא למוקפין שקורין בט"ו, דהא אין אדר בא אלא בזבד"ו. אין מקדימין. פרשת זכור לשעבר, דהשתא לא קדמה עשיה לזכירה. עדיין היא מחלוקת. כלומר אף בזו אמר רב מקדימין, דבעינן שתקדים זכירה לעשיה. ורבינו שלמה כתב כדי שתקדים זכירה לעשיה דעיירות. והלכתא כרב נחמן דאף בהא קסבר רב מקדימין, והלכתא כותיה. איזו היא שבת שלישית. שקורין בה פרשת פרה. הא דאיקלע ראש חדש ניסן ביום השבת. שלא הוצרך להקדים פרשת החודש לשבת שעברה, קרינן בשבת שעברה פרשת פרה כר' חמא ולא בסמוכה לפורים מאחרין לסמוך אזהרת טמאים לפסח. והיכא דחל ראש חדש ניסן באמצע שבת, שהוצרכו להקדים פרשת החודש לשבת שלפניה, הוזקקנו להקדים פרשת פרה לשבת שלפני זו שהיא סמוכה לפורים מאחריה. ת"ר וכו'. כבר פירשנו לעיל הברייתא הזאת לרב ושמואל וכתבנו דהלכתא כרב. מאחריה. וחל ראש חודש ניסן באמצע שבת, כדאיתא לעיל.
<h2>דף ל:</h2>
לסדר פרשיות. שבשבתות הללו הפסיקו סדר פרשיות השנה ולא קראו אלא ד' פרשיות הללו. לסדר הפטרות. שעד הנה הפטירו ארבע פרשיות השנויות לעיל. לתעניות ולמעמדות. על כרחך הני לא הוו בשבת וקתני מפסיקין, ובחול ליכא הפטרה. הא כדאיתא. בחול מפסיקין פרשת היום, אבל בשבת מפסיקין בהפטרה. ולשון רבינו שלמה אבל בשבת שיש ז' קוראין יכולים לקרות ג' בזו וד' בזו. ולא נהיר, כמו שנבאר. ובתעניות למה לי הפסקה. כתב רבינו שלמה לרבי ירמיה פריך דאמר דהיכא דאפשר לא מפסיקינן, תעניות דאיכא קריאה במנחה למה יפסוק שחרית. מצפרא כנופיא. מאספים בני אדם ובודקין ומזהירין אותם אם יש דבר עבירה בידם ויחדלו ממנה כדי שיתקבל תעניתם. הילכך אין פנאי לקרות בתורה שחרית. במילי דמתא. בודקין שלא תהא עבירה בידם. ואיפוך אנא. דשתי רבעי היום דקרא דשחרית נינהו. ובמנחת הערב. אלמא לפניא בעי רחמי. הני קראי תרוייהו בספר עזרא נינהו. כתב הרי"ף וקיימא לן כרבי ירמיה דאמר לסדר הפטרות. ולשון הר"ם בתפלה פרק י"ג [הכ"ב], כל פרשה מארבע פרשיות אלו אחד קורא אותה בספר שני אחר שקוראין סדר אותה שבת בספר שהוציאו ראשון ע"כ. וכן עיקר כדאמרינן לעיל [ל' ע"א] קרו שיתא מאתה תצוה עד ועשית וחד תני וקרי מכי תשא עד ועשית, אלמא כולם קוראים בסדר היום חוץ מאחד. והכי סבירא להו לרבי יצחק ואביי. וליתא לההיא שיטה דלעיל [כ"ט ע"ב] דקאמר ואילו האידנא קרו תלתא בענינא דיומא וארבעה בדראש חדש. דההיא שיטה היא אליבא דמאן דאמר דפרשת שקלים היא צו את קרבני, ואיצטריך ליה למימר הכי למאן דאמר לסדר פרשיות חוזר. ואנן קיימא לן כמאן דאמר כי תשא.
ואיזו היא שבת רביעית. שקורין בה פרשת החודש שהיא פרשה רביעית. ומסורת היא לנו שאין אדר בא אלא בזבד"ו. הילכך סימן הפרשיות ההפסקות זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו. כלומר אם חל ראש חדש אדר ביום שבת מפסיקין בט"ו באדר, שהרי יש ג' ימי שבת קודם ראש חדש ניסן, ואין מפסיקין בין פרשת פרה ופרשת החדש כדאיתא בירושלמי, כמו שנבאר לקמן. הילכך צריך להפסיק בשבת הסמוכה לפורים מאחריה. וסימן זט"ו. ואם חל בשני בשבת, הרי קראו פרשת שקלים [בשבת] שלפני ראש חדש ויש שני ימי שבת קודם שבת שחל פורים להיות בתוכה. הילכך מפסיקין בשיתא באדר וסימן ב"ו. וכן אם חל ברביעי בשבת מפסיקין בארבעה באדר מזה הטעם, וסימן ד"ד. ואם חל ביום שישי מפסיקין בשני באדר, שהרי יש שני ימי שבת קודם שבת שחל פורים להיות בתוכה. ומפסיקין גם כן בששה עשר באדר, שהרי יש ג' ימי שבת בין פורים לראש חדש ניסן. הילכך צריך להפסיק בשבת ראשונה שאחר פורים, דקיימא לן כר' לוי דאמר בגמרא דבני מערבא שאין מפסיקין בין פרה להחדש. וסימן ובי"ו. גרסינן בירושלמי [פ"ג ה"ו], רבא בשם רבי אחא בר אשי אמר אין מפסיקין בין פורים לפרה ר' לוי אמר אין מפסיקין בין פרה להחדש. וסימן פרשיות הללו, בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי לא ישתה ע"כ. והלכתא כר' לוי. ולשון הר"ם בתפלה פרק י"ג [הכ"א] אבל בין שלישית לרביעית אין מפסיקין.
פרשת מועדות שבתורת כהנים. שור או כשב או עז. וביומא קמא קא מיירי. ושאר ימים מפרש בגמרא. בקרבנות החג. בפינחס. ויום ראשון ושני מפטיר קורא ובחמשה עשר ואע"פ שהוא יום שני אין קוראין וביום השני, כדי שלא יזלזלו בו ויבואו לומר שהוא חול. ויום ראשון של חולו של מועד קוראין וביום השני וביום השלישי. כיצד כהן קורא וביום השני, ולוי קורא וביום השלישי, וישראל חוזר וקורא וביום השלישי והרביעי חוזר וקורא וביום השני וביום השלישי. וביום שני קוראין וביום השלישי וביום הרביעי על הדרך שאמרנו. וכן בכל יום ויום. וכן כתב הר"ם בתפלה פרק י"ג [הי"ג]. ורבינו שלמה כתב, כהן קורא ביום השני לוי ביום השלישי וישראל ביום הרביעי ורביעי קורא ספיקי דיום דהיינו ביום השני וביום השלישי, וכן למחר ראשון ביום השלישי. ולא נהיר, שלדבריו ביום אחרון של חולו של מועד אינו יכול לעשות כסדר שאר הימים, שאין שלישי יכול לקרות ביום השמיני, שהרי י"ט הוא השמיני. וכתב שביום אחרון של חולו של מועד ראשון קורא ביום החמישי שני קורא ביום השישי שלישי קורא ביום השביעי רביעי קורא ביום השישי וביום השביעי. וזה אינו כסדר שאר הימים. בנשיאים. דהואי יום חנוכת המזבח. במעשה בראשית. פרק בתרא דתענית [כ"ו ע"א] שנויה סדר קריאתן.
<h2>דף לא.</h2>
אין מפסיקין. שיקראו בם שנים. אלא אחד קורא את כולן. ואין עולה להם. כלומר כשיגיעו ליום השבת יחזרו ויקראו מה שקראו במנחה ובשני ובחמישי. וידבר משה. אכולה מתניתין קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מענין המועד. ויהי בשלח. מפני שביום שביעי אמרו שירה על הים. וידבר. שהיא שירה כמותה. עוד היום. שמפלת סנחריב בפסח היתה. משך. משכו. תורא. שור או כשב. קדש. לי כל בכור. בכספא. אם כסף תלוה. פסל. פסל לך. במדברא. במדבר סיני דכתיב ביה ויעשו את הפסח. שלח. ויהי בשלח. בוכרא. כל הבכור. בחבקוק. דכתיב ביה אלוה מתימן יבא, וזה רצה לומר במתן תורה. במרכבה דיחזקאל. על שנגלה בעצרת על הר סיני ברכב רבותים אלפי שנאן. דאיכא תרי יומי. זו נשנית בארץ ישראל שאינן עושין אלא יום אחד. ואיפכא שמתן תורה בששה בסיון. הבן יקיר. משום זכור אזכרנו. בחנה. שפקידתה בראש השנה היתה. ניסה. להזכיר עקידת יצחק, כדי שיזכור אותה השם לנו ביום המשפט. רם ונשא. שהפרשה מלמדת תשובה, דכתיב הכזה צום אבחרהו. בעריות. שמי שעבירה בידו יפרוש הימנה. ומפני שעריות יצרו תוקפו קורין בעבירה זו. ביונה שיש שם תשובה ונתקבלה תפלתן. ענותנותו. שהוא משגיח בתחתונים במין האדם השגחה פרטית. הנה יום בא. דכתיב בה ולחוג את חג הסוכות. ויקהלו. על שחנוכת הבית היתה באותה אסיפה בחג. מצות וחוקים ובכור. פרשת כל הבכור קורין, אלא שמתחילין מעשר תעשר, ויש שם מצות הנוהגות באותו זמן שהוא זמן האסיף. ככלות שלמה. על שם ביום השמיני שלח את העם. ראה אתה. שיש בה מצות שבת ורגלים. בעצמות היבשות. שהיו מיוצאי מצרים לפני הקץ. ביום בא גוג. שהיא מלחמה האמורה בזכריה בהנה יום בא. דזכריה. רני ושמחי דכתיב ראיתי והנה מנורת. דשלמה. ואת המנורות חמש מימין.
<h2>דף לא:</h2>
עד מתי לעדה. במרגלים כתיב, והם חזרו בט' באב, כדאיתא בתענית [כ"ט ע"א]. מנא הני מילי. מה ענין מעשה בראשית אצל מעמדות. במה אדע. מה תאמר לי ללמדני דבר שיתכפרו בו עונותיהם. קחה לי. כלומר הקרבנות יכפרו עליהם. מנא הני מילי. שאין מפסיקין בקללות. אל תמאס. והמפסיק נראה שקשה בעיניו לקראן. ובמסכת סופרים [פי"ב] יליף ואל תקוץ, אל תעשם קוצים, מלשון קציצה והפסקה. מפי הגבורה. נעשה שליח לומר כך אמר הקב"ה, שהרי אומרן בלשון ממשלה, ונתתי והפקדתי, כלומר מי שיכולת בידו לעשות. אבל של משנה תורה לשון יחיד הם, יככה ידבק, משה אמר כן מאיליו, אם תעברו על מצותיו יפקד השם עליכם. מגמגם. קורא אותן במרוצה ובקושי. בארורי. דמשנה תורה. אכנפשך במקום שרצונך להפסיק הפסק, הואיל ואתה קץ בקריאתן. וכתב הר"ם פרק י"ג [ה"ז]. וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהם אלא אחד קורא אותם ע"כ.
<h2>דף לב.</h2>
דמהפכי להו. מאי דאמר רבי יהודה מהפכי ואמרי דרבי מאיר קאמר, ור' יהודה אמר מאי דאמר רבי מאיר. פותח. הספר תורה כשיקרא בתוכה להבינו במקום שיקרא, ויברך על מה שיקרא. ומיהו גוללו קודם שיברך, כדמפרש כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה. פותח ורואה ומברך. דלא חייש ר' יהודה להכי כדמפרש. והלכתא כרבי יהודה. דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. והביא זה הר"ם פרק י"ב [ה"ה]. איכא למיטעי. לומר תרגום הוא כתוב בתורה, ואתי למיכתביה בתורה. אבל ברכות הכל יודעין שאינן כתובות בה. הלוחות. כתב רבינו שלמה לא ידעתי מה הן. ויש מפרשים שהן עשויין לספרים שלנו שאינן עשויין בגליון. והבימות. שהיו עושין למלך לפרשת הקהל, כדתנן בסוטה [מ"א ע"א] ע"כ. והר"ם פירש בספר תורה פרק י' [ה"ד], הלוחות שכותבין בהם לתינוק, והבימות שעומד עליהם אוחז הספר. על התפר. כנגד התפר, ששם ראוי להדקו יפה. שאם יקרע יקרע במקום התפר. גוללו מבחוץ. פי' רבינו שלמה הגולל ס"ת מענין לענין והוא יחידי וס"ת מונח על ברכיו גוללו מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו יקח ויגלול לצד עצמו כלפי פנים שאם יאחז עמוד הפנימי ויגול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ. וכשהוא מהדקו. כשגמר לגלגלו ובא להדקו, יאחוז בפנימי ויהדקנו על החיצון, שלא יכסה הכתב בזרועותיו שמצוה להראות את הכתב לעם כשהוא מהדקו, במסכת סופרים [פ"ג ה"י] ע"כ. והר"ם הביא זה פרק י"ב דתפלה [הכ"ד] ולא ביאר הטעם אלא הביא לשון הגמרא כמו שהוא. ונראה שהפירוש הוא שלעולם יהיה לפניו, שכשהוא גוללו במטפחת גוללו מבחוץ, שהכתב יהיה לפניו. והגלילה תלך מבחוץ, דהיינו אחורי הכתב, וכשהוא מהדקו בזרועותיו הספר מהדקו מבפנים שיהיה הכתב לפניו. עשרה שקראו. שנאספו בבית הכנסת. וקראו ג' או ז' כחוק היום, ולפי שאין קוראין בתורה בפחות מעשרה אמר עשרה שקראו בתורה. שמשתמשין בבת קול. אם בלבו להתחיל בדבר ושומע קול של הן או של לאו מבחוץ, ונמשך אחר אותו קול, שאין כאן משום נחש. במתא. קול שאין דרכו שימצא שם, שהאיש דרכו להיות בשדה לפעולתו, והאשה דרכה להיות בעיר. הן הן. שנכפל הדבר שתי פעמים. נעימה. כגון טעמי המקרא. בלא אותה מצוה. שהוא ערום ממנה ואינה מגינה עליו כלל. תיגלל המטפחת. סביב ספר תורה. ואל יגלול ספר תורה. בתוך המטפחת.
ירושלמי פרק אין עומדין [ברכות פ"ה ה"ג], והביאו הרי"ף כאן [י"ד ע"א]. קרא ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ואם תאמר ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם וכתיב תורת ד' תמימה שתהא כולה תמימה ע"כ. והביאו הר"ם פרק י"ב [ה"ו]. וכתבנוהו במקומו. ירושלמי [פ"ג ה"א] ר' שמואל בר רב יצחק על לכנישתא, חזא בר נש קאים ומתרגם סמוך לעמוד, אמר ליה אסיר לך כשם שניתנה באימה כך אנו צריכים לנהוג באימה. א"ר חנא ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חזא חזנא דקאים וקא מתרגם ולא קאי בר נש תחותוי, אמר ליה אסיר לך, כשם שניתנה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור, על ר' יהודה בן פזי עבדה אנכי עומד בין ד' וביניכם בעת ההיא [דברים ה'] א"ר חגי א"ר שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא, חמא חד סופר מושיט תרגומא מגו סיפרא, אמר ליה אסיר לך, דברים שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב. כל זה הביא הר"ם פרק י"ב [הי"א]. תוספתא במכלתין פרק ג' [הי"ג], בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד, עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב, אפילו שבע פעמים. והביאה הר"ם פרק י"ב [הי"ז]. קטן מתרגם ע"י גדול ואינו כבוד לגדול שיתרגם ע"י הקטן, שנאמר [שמות ז'] ואהרן אחיך יהיה נביאך. והביא זה הר"ם פרק י"ב [הי"א] וראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו וכל שכן אחר והביא זה הר"ם פרק י"ב [ה"ז]. חזן העומד לקרות אין אחר עומד ומחזן עליו עד שיקרא. כיצד זקינים יושבים כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש. וכשמניחין התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקדש. וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקדש שנאמר והקהל העדה אל פתח אהל מועד. והביאה הר"ם פרק י"א [ה"ב] הירושלמי והתוספתא תמצא שהביא הר"ם פרק י"א וי"ב.
